מאגר כתבי עת · פסקי דין משמעתיים

  גליון פס"ד 09_79 · תאריך פרסום · פסקי דין משמעתיים

פס"ד 09_79 - שלמה ערד

שיקולים בבקשה להשעיה זמנית

בבית הדין המשמעתי המחוזי                              בד"מ/פ/79/09

מחוז תל-אביב והמרכז                                       בפני הדיינים עו"ד ש. בר – יוסף אב"ד,

עו"ד א. רייך ועו"ד לימור דגן


הקובל:             הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

                        בתל-אביב יפו

                        -נגד-

הנאשם:            שלמה ערד, עו"ד

החלטה

1.       העובדות הצריכות לענין

א.         ביום 16.1.2002 הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב יפו כתב אישום כנגד הנאשם וכנגד אדם נוסף (פ 1368/02, צורף לבקשת ההשעיה וכן לטיעוני הנאשם). כתב האישום ייחס לנאשם ארבעה אישומים לגביהם (כולם או חלקם) נטען כי הנאשם עבר עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שמוש במסמך מזוייף וגניבה בידי מורשה (באחד האישומים יוחסה לנאשם גם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע).

ב.          בבסיס כתב האישום עמדה הטענה (כפי שפורטו הדברים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 20.4.2009, אשר יוזכר להלן) לפיה הנאשם נטל על עצמו לייצג אנשים שהיו מעורבים בתאונות דרכים והיו זכאים לפיצויים  מחברות ביטוח (להלן: "הניזוקים"), שילם להם סכומים שונים במקום חברות הביטוח, לא הודיע לחברות הביטוח כי כבר שילם כסף לניזוקים וקיבל מחברות הביטוח סכומי כסף שעלו על אלה ששילם לניזוקים. עוד נטען כי לשם ביצוע המעשים הנ"ל זייף הנאשם שטרי סילוקין בהם מאשרים הניזוקים כי קיבלו את המגיע להם מחברות הביטוח, על מנת להציגם לחברות הביטוח כדי לקבל את הכספים.

ג.          ביום 30.3.2003 הוגשה כנגד הנאשם בקשה להשעיה זמנית לנוכח הגשת כתב האישום (מוצג מב/3). הבקשה נדחתה לנוכח סברת בית הדין המשמעתי (כב' אבה"ד עו"ד משה וינברג והדיינים עו"ד שמואל רומנו ועו"ד ריקי בן חיים) כי עומדת לנאשם חזקת החפות בעוד התשתית הראייתית העומדת בבסיס כתב האישום איננה חד משמעית.

ד.         ביום 28.12.2005 זיכה בית משפט השלום את הנאשם מכל האישומים (הזיכוי מעבירת הזיוף ושמוש במסמך מזוייף היה מחמת הספק הסביר). עם זאת בית המשפט ראה לנכון לציין בפסק דינו "כי דרך פעולתו של הנאשם כפי שנתגלתה בפרשה זו לוקה ופגומה. הדברים מתייחסים בעיקרם לכך שהנאשם אינו נרתע מלאשר חתימותיהם של אנשים, שכלל לא באו בפניו ושלא פגש מעודו, טרם אישור חתימתם...יתירה מזו יש למצוא יותר מטעם לפגם בכך שעוה"ד "קונה" ומסלק את תביעתו של לקוח ולאחר מכן ממשיך ופותח בהליכים כנגד חברת הביטוח, גם אם בידיעתו או בהבנתו של הלקוח, כפי שהדברים התרחשו בכל הנוגע לאישום הראשון ומדובר אפוא בדפוסי התנהגות לוקים ובעיתיים."

ה.         על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשה ערעור (עפ 070255/06, צורף לבקשת ההשעיה) וביום 20.4.2009 הרשיע בית המשפט המחוזי בהרכב תלתא (סגנית הנשיא, כב' השופטת ברלינר, כב' השופט המר וכב' השופטת אופיר-תום) את הנאשם בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בשלושה אישומים, בעבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בשלושה אישומים, בעבירות של שמוש במסמך מזוייף בשלושה אישומים ובעבירות של גניבה בידי מורשה בשני אישומים (בית המשפט המחוזי מציין כי היה מקום להרשיע את הנאשם גם בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנוגע לאחד האישומים, אך הנאשם לא הורשע בעבירה זו אך מהטעם שהמדינה לא ביקשה זאת - סע' 13 סיפא לפסק הדין).

ו.          ביום 12.5.2009 הוגשה הבקשה נשוא החלטה זו להשעיה זמנית לפי סע' 78(ב) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "החוק").

  1. סע' 78(ב) לחוק

         א.         סע' 78(ב) לחוק קובע לאמור:     
"עורך דין שהורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בשל עבירות פליליות, רשאי בית דין משמעתי מחוזי, על פי בקשת קובל ואם מצא שבנסיבות הענין היה בעבירה משום קלון, להשעותו זמנית מלעסוק במקצועו עד להכרעה סופית בבקשה שתוגש לפי סע' 75...".    

         ב.         התכלית החקיקתית העומדת בבסיסו של סע' 78(ב) לחוק הינה "לשמור על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש הציבור, ובכלל זה מערכת המשפט, לקהל עורכי הדין. בבסיסו של מנגנון זה מונחת התפיסה כי על עורך הדין, המשמש בשירות לקוחותיו ומהווה עזר לבית המשפט, להיות אמון על שמירת החוק ולגלם בהתנהלותו רמה אתית ומוסרית ההולמת את מקצועו ומעמדו" (על"א 1905/06 דוד ראש נ. לשכת עורכי הדין מחוז דרום – פורסם בנבו).

           ג.          לענין מהותו של הקלון הנדרש לקובעו כתנאי להשעיית עורך דין נפסק לאמור: "על מהותו של הקלון "יש לעמוד על-פי תכליתה של החקיקה, אשר במסגרתה מופיעה ההוראה בדבר עבירה שיש עימה קלון" (בג"צ 251/88 [1], בעמ' 839). כאשר הוא מופיע בהקשר של "עבירה שיש עימה קלון" או, כמו כאן, "שבנסיבות הענין היה בעבירה משום קלון", הוא מתאר את הרכיב הבלתי מוסרי שטמון בביצוע העבירה או בנסיבות ביצועה (בג"צ 184/73 [2], בעמ' 750; בג"צ 436/66 [3], בעמ' 566). לא בכל עבירה פלילית טמון יסוד הקלון. יתרה מזאת, ייתכן שבביצוע עבירה יימצא בנסיבות מסוימות קלון, בעוד שבנסיבות אחרות לא יימצא קלון (בג"צ 436/66 [3] הנ"ל, בעמ' 566), כך ש"מרכז הכובד של ההכרעה אינו טמון ביסודות הפוראליים של העבירה אלא בנסיבות בהן נעברה העבירה..." (בג"צ 251/88 [1] הנ"ל, בעמ' 839)...השימוש במונח עמום הוא מכוון כאן - מטרתו לאפשר לבתי הדין המשמעתיים ולבית המשפט לצקת בו תוכן ממקרה למקרה באופן המתבקש מתפיסות העולם ואמות המידה האתיות הרווחות בחברה באותה עת, ומתוך מטרה להגן על אותם אינטרסים עליהם מופקד החוק (ראה:ו ר' גביזון, "עבירה שיש עימה קלון כפסול לכהונה ציבורית" משפטים א (תשכ"ח) 176, 177)...המטרה לשמה הוקמה לשכת עורכי הדין היא איגודם של עורכי הדין בישראל ושמירה על רמתו וטוהרו של מקצוע עריכת הדין (סעיף 1לחוק). הסנקציה המשמעתית מטרתה שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש הציבור בכלל, ומערכת המשפט בפרט, לציבור עורכי הדין (ראה:ו על"ע 3/87 [6], בעמ' 336). לפיכך, אחד הפירושים של המונח "קלון" - התואם את סוג העניינים שלפנינו - הוא פירוש הנגזר מתוך אותן תכונות שהן חשובות אצל עורך-דין, על-מנת שנוכל להיות בטוחים שהוא ממלא תפקידו בשירות לקוחותיו ובשירות בית המשפט כשורה, ועל-מנת שאמון הציבור והמערכת המשפטית בעוסקים בעריכת-דין לא ייפגע...גם עבירות אחרות המעידות על חוסר אמינותו של עורך הדין, למשל מתן הצהרה כוזבת או עבירות אחרות הקשורות במירמה, יהיה בהן בדרך כלל משום קלון (על"ע 6/70 [7]; על"ע 4/88, 5, 7, 8[8], בעמ' 481; . C.w93( 1986,st. Paul) wolfram, modern legal ethics). " (על"ע 2579/90 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ. פלוני, פד"י מה (4) 729, ההדגשות לא במקור).

              ד.         אין ספק כי החלטה בדבר השעיה זמנית של עורך דין הינה מן ההחלטות הקשות ביותר להן נדרש בית הדין המשמעתי. מחד גיסא, השעיית עורך דין פוגעת ללא ספק הן בכבודו והן בפרנסתו של עורך הדין המושעה ופגיעה זו עלולה להיות אנושה. לכך נוספת העובדה שההשעיה מבוצעת בטרם הפך פסק הדין המרשיע לפסק דין חלוט ומשכך לעולם מכרסם הספק בדבר הסיכוי כי עורך הדין יזוכה בסופו של יום על ידי ערכאת הערעור, שאז העוול שנגרם לו הינו כפול ומכופל. מאידך גיסא, כאשר המדובר בעורך דין שהורשע בפלילים אזי חזקת החפות כבר איננה עומדת לו ("...עם הרשעתו של עורך הדין מתהווה מצב שונה מבחינה מהותית (בהשוואה למצב בו מוגשת בקשת השעיה זמנית טרם הרשעה – ש.ב.י). חזקת החפות מפשע איננה קיימת עוד, וכפי שבית המשפט הדן בעבירה פלילית, משנה את עמדתו בענין שלילת חירותו של נאשם או בענין שחרורו בערבות עם מתן פסק-דין מרשיע נגדו, כך גם תגבר נטייתו של בית הדין המשמעתי להורות, במקרים המתאימים, על השעייתו הזמנית של עורך דין, לאחר שקבע בפסק-דין מנומק, כי אשמתו של עורך הדין הוכחה כדבעי." – על"ע איזמן נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, פד"י מב (4) 377, 381). הנטיה להשעות זמנית את עורך הדין תגבר ביתר שאת כאשר למעשים יש קשר הדוק לעבודתו של הנאשם כעורך דין (על"ע 3201/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ. צנעני – פורסם בפדאור, פיסקה 11 לפסק הדין).

           ה.         מאחר שפסק הדין המרשיע אינו חלוט, ישנה חשיבות מסויימת, אם כי צנועה בעליל, לטענות בדבר סיכויי ערעורו (בענייננו בקשת רשות ערעור). מטבע הדברים אין בית הדין המשמעתי מעביר תחת שבט ביקורתו את פסק דינו של בית המשפט ואין זה מתפקידו לקבוע את סיכויי הערעור על פסק דין זה. משכך, יהא משקל כלשהו לשיקול זה אך ורק מקום בו בית הדין המשמעתי סבור כי מסקנות פסק הדין המרשיע "הינן בלתי מבוססות בעליל וכי סיכוייו של המערער לזכות בערעורו ניראים טובים ומובטחים" כלשון בית המשפט בפרשת איזמן הנ"ל. לשון אחר: רק מקום בו מתחוור לבית הדין בעליל כי המדובר בערעור מבוסס ביותר, יהא עליו להביא שיקול זה במסגרת כלל השיקולים שיש לאזנם טרם מתן החלטה להשעיה זמנית, ואף זאת ייעשה בזהירות רבה ובצורה מדודה ביותר. בכל מקרה אחר הדעת נותרת כי נושא סיכויי הערעור אינו עניין לבית הדין המשמעתי לענות בו.

  1. קיומו של קלון

          א.         עצם הרשעתו של עורך דין בפלילים איננה מספקת לצורך השעייתו, ועל  על בית הדין המשמעתי לקבוע כי בנסיבות בהן נעברו העבירות יש משום קלון.

         ב.         לטעמי לא יכול להיות ספק כי בעבירות בהן הורשע הנאשם יש קלון. הנאשם הורשע בכך שקיבל כספים במרמה מחברות הביטוח ובכך שזייף מסמכים והשתמש במסמכים מזוייפים כדי לקבל את הכספים האמורים. כמו כן הורשע הנאשם בעבירות של גניבה בידי מורשה.

           ג.          העבירות האמורות הינן חמורות בכל קנה מידה וחמורות שבעתיים כאשר המדובר בעורך דין המורשע בכך שניצל את מעמדו ואת האמון שרחשו לו לקוחותיו מחד גיסא וחברות הביטוח מאידך גיסא, כדי להוציא כספים במרמה. די אם נפנה בענין זה לדברים הנוקבים שקבע בית המשפט המחוזי לענין עבירת המרמה, לאמור: "טענת המירמה שהובילה בשורה התחתונה לכך שערד קיבל לידיו את השיקים מחברת הביטוח היתה הן בכתב (שטרי הסילוקין הכוזבים) והן בעל-פה בהתנהגותו. התנהגותו מול חברת הביטוח הוותה בעליל מצג שוא בהיבטים שפורטו לעיל, דהיינו יצירת הרושם כאילו הוא עדיין הגורם המתווך בין חברת הביטוח לנפגע (למרות שזה האחרון יצא מן התמונה), כאילו מיועד השיק לידיו של הנפגע אשר הסכים לסכום הנקוב בו, וחתם על שטר הסילוקין. הנסיבות המחמירות מתבטאות בעצם יצירת השיטה בשימוש החוזר בה, ובביצוע המירמה בתפקידו כעורך דין, כאשר המרומים הם גם חברות הביטוח וגם לקוחותיו של ערד.".

         ד.         ב"כ הנאשם טען כי סכומי הכסף בהם מדובר הינם נמוכים, כי אף אחד מהלקוחות לא תבע את כספו מן הנאשם וכי המעשים נחשפו לא בגין תלונה של מי מהלקוחות אלא באקראי כפועל יוצא של חקירה אחרת. בכל הכבוד, אינני סבור כי נימוקים אלה יש בהם כדי להקהות את המסקנה בדבר הקלון שדבק במעשי הנאשם. הקלון דבק במעשה ובנסיבות העבירה ואיננו תלוי בטובת ההנאה שהפיק הנאשם מן המעשים. בה במידה, מעת שנקבע שהנאשם רימה את חברות הביטוח ואת לקוחותיו, גנב כספים וזייף מסמכים, אין כל נפקא מינה האם הלקוחות החליטו בסופו של יום לתבוע מעורך הדין כספים ואין כל נפקא מינה לשאלה כיצד נחשפו המעשים החמורים בהם הורשע הנאשם.  

          ה.         העבירות בהן הורשע הנאשם בנסיבות בהן נעברו קשורות קשר הדוק ביותר לעבודתו כעורך דין והן נעברו תוך ניצול המעמד המיוחד לו זוכה עורך דין, ועובדה זו ביחד עם מהות העבירות מחייבת קביעה בדבר קיומו של קלון (ר' על"ע 2579/90 הנזכר לעיל).       
לענין זה מקובלים עלי, בכל הכבוד, הדברים שנאמרו ע"י בית הדין המשמעתי בהחלטה לענין השעייתו הזמנית של הנאשם בטרם הורשע, לאמור: "העבירות אשר מואשם בהן המשיב – זיוף, רמייה, וגניבה הן עבירות חמורות ביותר ויש להן השלכה ברורה להמשך תפקידו של המשיב כעורך דין. מדובר במקרה בו מואשם המשיב במעשים השוללים לחלוטין כל מהימנות ויושר הנדרשים מעו"ד. המשך עיסוקו של המשיב במקצוע עריכת הדין בזמן שמתנהל נגדו משפט פלילי בעבירות כל כך חמורות, פוגע פגיעה ממשית בציבור עורכי הדין. אכן, כפי שנאמר, מדובר בעבירות חמורות ביותר אשר אין ספק כי יש עמן קלון במידה ויורשע המשיב." (ההדגשה לא במקור). כאמור לעיל, באותה החלטה נדחתה הבקשה להשעיה זמנית לנוכח חזקת החפות והספק שהתעורר בלב בית הדין המשמעתי לגבי התשתית הראייתית. ברם, מעת שהנאשם הורשע בדין נעלם כל ספק כלא היה ונותרת רק המסקנה החד משמעית בדבר קיומו של קלון.


  1. הפעלת שיקול הדעת לגבי השעיה בנסיבות המקרה

                                 א.         סע' 78(ב) לחוק אינו מטיל חובה אבסולוטית, אלא מקנה שיקול דעת לבית הדין המשמעתי האם להשעות זמנית עורך דין, גם כאשר הוא הורשע בפלילים בעבירות שנעברו בנסיבות שיש עימן קלון.           

                                 ב.         החלטת ההשעיה לנוכח התכלית החקיקתית של סע' 78(ב) לחוק

1)            שיקול הדעת של בית הדין המשמעתי מונחה בראש וראשונה מהתכלית החקיקתית של סע' 78(ב), שהינה, כאמור, "לשמור על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש הציבור, ובכלל זה מערכת המשפט, לקהל עורכי הדין. " (על"א 1905/06 הנ"ל). לפיכך, מקום בו בית הדין המשמעתי סבור כי המנעות מהשעיה תפגע ברמת המקצוע ובאמון שרוחשים הציבור ומערכת המשפט לעורכי הדין, מן הדין להורות על השעיה.

2)            במקרה דנן, אין כל ספק כי העבירות בהן הורשע הנאשם בנסיבות בהן נעברו, קשורות בטבורן לתחום עיסוקו כעורך דין וכי העבירות שנעברו פוגעות פגיעה אנושה במרקם היחסים בין עורך דין לבין לקוחותיו ובין עורך דין לבין צדדים שלישיים אשר לאמונם הוא זוכה (חברות הביטוח). לענין זה קובע בית המשפט המחוזי בפסק הדין המרשיע, בין היתר, לאמור: "ההחזקה כדין (קרי עצם קבלת השיק מחברות הביטוח) התאפשרה בשל האמון שניתן בו (בנאשם – ש.ב.י) הן על-ידי המתלוננים שסברו כי הסכום שהוצע להם ואותו הסכימו לקבל – מייצג את המיטב שניתן להשיג מחברות הביטוח (כשאליו מצטרף לכל היותר שכר הטרחה הנקוב בחוק) והן על ידי חברות הביטוח, שראו בו שליח של המתלוננים – המבוטחים. בנטילת הכסף לעצמו, שלכל הדעות מהווה הדוגמה הקלאסית של שליחת יד – הפר ערד הן את אמונם של חברות הביטוח והן של המתלוננים.".

3)            אין בליבי כל ספק, כי המנעות מהשעיה במקרה דנן, לאחר שבית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשם בעבירות האמורות, תפגע פגיעה קשה מנשוא באמון שרוחשים הציבור והמערכת המשפטית לעורכי הדין. אכן, לא יעלה על הדעת כי עורך דין שהורשע במרמה של חברות ביטוח ושל לקוחותיו, בגניבת כספי לקוחותיו ובזיוף מסמכים לשם גניבת אותם כספים, יורשה להמשיך לעבוד כעורך דין. אין המדובר במקרה המעורר ספק כלשהו, אלא במקרה המובהק אליו מכוון סע' 78(ב) לחוק. אכן, בלשונו של בית המשפט בעל"ע 5145/07 בראל נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (פורסם בנבו ובפדאור), הנאשם הורשע "בעבירות שלא ניתן לישב בין ביצוען (לכאורה) לבין המשך תיפקודו כעורך דין. אלו הן עבירות החותרות תחת אושיות המקצוע".

4)            יפים לכאן גם הדברים שנאמרו בפרשת צנעני הנ"ל (על"ע 3201/06) לאמור: "המשיב הורשע כאמור בעבירות חמורות. חזקת החפות אינה עומדת לו עוד. העובדות בהן הורשע, כפי שמתוארות בהכרעת הדין של בית משפט השלום מעלות תמונה של מעשים פליליים המבוססים בחלקם הגדול על ניצול קשרי האמון שיצר עם לקוחו...עבירה של גניבת כספי לקוח היא עבירה הפוגעת באמון הציבור...תדמית המקצוע נפגעת גם כאשר עורך הדין שהורשע בגניבה ממשיך בשאר עיסוקיו. יתירה מזו: אני סבורה שעל לשכת עורכי הדין להגן על הציבור מפני מי שהורשע בסוג כזה של עבירה." ודוק: במקרה דנן המדובר בנוסף לגניבה בידי מורשה גם בעבירות של מרמה בנסיבות מחמירות וזיוף.

                                  ג.          סיכויי הערעור

1)            ב"כ הנאשם עשה מאמצים ראויים להערכה, בעל פה ובכתב, לנסות ולשכנענו כי פסק הדין המרשיע לוקה בליקויים כאלה ואחרים וזאת על מנת לחזק את טענת הנאשם כי סיכויי בקשת רשות הערעור שבכוונתו להגיש הינם טובים.   

2)            כאמור לעיל, אין זה מתפקידו של בית הדין המשמעתי להעביר תחת שבט ביקורתו פסק דין שניתן ע"י בית המשפט, ובכל הכבוד אף אין לבית הדין המשמעתי הכלים לעשות כן.

3)            כאמור לעיל, ההלכה הפסוקה היא כי יינתן משקל כלשהו לשיקול זה אך ורק מקום בו מסקנות פסק הדין המרשיע "הינן בלתי מבוססות בעליל וכי סיכוייו של המערער לזכות בערעורו ניראים טובים ומובטחים" כלשון בית המשפט בפרשת איזמן הנ"ל, ולטעמי גם במקרה חריג שכזה על בית הדין לנהוג בזהירות רבתי ולאזן את השיקול האמור כנגד יתר השיקולים הרלוונטיים להחלטה.         

4)            במקרה דנן, בית המשפט המחוזי, בהרכב תלתא, הרשיע את הנאשם פה אחד לאחר ניתוח עובדתי ומשפטי של הפרשה על הבטיה השונים. לטעמי לא יכול הנאשם להבנות לצרכי הליך זה מן המחלוקת בין שופט בית משפט השלום לבין שופטי בית המשפט המחוזי בנוגע לשאלה האם אופן פעולתו של הנאשם מהווה עבירה פלילית אם לאו. בית המשפט המחוזי דחה את גישתו של בית משפט השלום בנדון וקבע נחרצות כי דרך פעולתו של הנאשם לא רק שהיא "לוקה ופגומה" (כדברי בית משפט השלום), אלא שהיא מבססת עבירות פליליות חמורות. משכך, אין זה תפקידו של בית הדין המשמעתי להרהר אחר קביעה זו או לנסות ולהכניס את ראשו בין שני הרים גבוהים אלה, כפי שניסה ב"כ הנאשם להזמיננו לעשות.

5)            אף יתר הנימוקים המשפטיים והעובדתיים שפרש ב"כ הנאשם בפנינו, בנסיון לקעקע את מסקנות בית המשפט המחוזי אינם מבססים את המסקנה כי פסק הדין המרשיע הינו בלתי מבוסס בעליל. לא נעלמה מעיני טענת הנאשם לפיה הורשע באישום השלישי בעבירה בה לא הואשם. טענה זו הינה ענין לערכאת הערעור לענות בו ואין היא מעלה או מורידה לצורך החלטה זו, מאחר שאין חולק כי הנאשם הורשע בשורה של עבירות חמורות אחרות אשר אין ספק כי הואשם בהן. משכך לא ניתן לקבוע כי המדובר בבקשת רשות ערעור שסיכוייה טובים ומובטחים. 

6)            הדברים קל וחומר עת אין המדובר בערעור בזכות אלא בבקשת רשות ערעור המוגשת לערכאה שלישית, הליך הנעתר במשורה דקה בהתאם להלכת חניון חיפה הידועה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) ).

7)            לנוכח האמור, נראה כי אין המדובר בזיכוי שהינו במידת הוודאות הדרושה כדי להוות שיקול במסגרת בקשת השעיה לפי סע' 78(ב) לחוק, וכל מסקנה מעבר לכך חורגת ממתחם שיקול הדעת הראוי של בית הדין המשמעתי.

                                 ד.         הלימה בין ההשעיה לבין הענישה הפלילית והאתית

1)            ב"כ הנאשם טען בפנינו כי למרות חומרתן של העבירות בהן הורשע הנאשם, הרי בסופו של יום גזר הדין היה 8 חודשי מאסר מתוכם שניים בפועל אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות, בתוספת קנס כספי בסך של 5,000 ש"ח. לנוכח העונש שאינו מן החמורים, נטען כי יש להמנע מהשעיה שהינה סעד חמור.

2)            לכך יש להוסיף את החשש כי ההשעיה הזמנית תעלה באורכה על עונש ההשעיה העלול להגזר על הנאשם, אם וכאשר ייהפך פסק הדין המרשיע לסופי ותוגש בקשה לפי סע' 75 לחוק.

3)            הטענה להלימה בין ההשעיה הזמנית לבין הענישה הפלילית שובה את הלב, אך לאמיתו של דבר יש בה ערוב מין בשאינו מינו. תכליתו של סע' 78(ב) איננה ענישה כי אם הגנה על הציבור ומניעת פגיעה במעמדם של עורכי הדין ובאמון שהם זוכים לו מצד הציבור והמערכת המשפטית. ממילא לא מתחייבת הלימה בין הענישה הפלילית לבין משך ההשעיה הזמנית.

4)            הטענה להלימה בין ההשעיה הזמנית לבין העונש העלול להגזר על הנאשם לפי סע' 75 לחוק, הינה טענה רלוונטית, שהרי לא ייתכן כי הסעד הזמני, והרי הליך לפי סע' 78(ב) סעד זמני הוא לפי מהותו, יהא חמור יותר מן "הסעד הסופי", קרי מהעונש העלול להגזר על הנאשם בסופו של יום. אני סבור כי קושי זה, הנעוץ בעובדה שהליכי הערעור יכולים להמשך זמן לא קצר, מוצא את פתרונו באפשרות הפתוחה בפני הנאשם לשוב ולפנות לבית הדין המשמעתי בבקשה לשקול את המשך השעייתו לנוכח התמשכות הליכי הערעור. לענין זה הצהיר בפנינו ב"כ המבקש, כי לא יטען שלנאשם לא עומדת הזכות לשוב ולפנות לבית הדין המשמעתי בנושא (עמ' 39 שורה 6 לפרוטוקול).

                                 ה.         שיהוי

1)            ב"כ הנאשם טען כי אין להעתר לבקשה אף מטעמים של שיהוי עת חלפו כ- 12 שנים מהמועד שנעברו העבירות נשוא ההרשעה ועד למועד בו הוגשה בקשת ההשעיה. הוסיף ב"כ הנאשם וטען כי מרשו המשיך לעבוד כעורך דין כל אותן שנים בלא שעבר כל עבירה, עובדה המצדיקה, לטענתו, להמתין עם החלטת ההשעיה זמן לא ארוך עד שתידון בקשת רשות הערעור על פסק הדין המרשיע.

2)            הנאשם תומך יתידותיו בעל"א 2531/01 חרמון נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו (פורסם בפדאור).

3)            אכן, כפי שנפסק בפרשת חרמון הנ"ל, תיתכנה נסיבות בהן שיהוי בהגשת הליך משמעתי יהווה שיקול ראוי במסגרת החלטת בית הדין המשמעתי. ברם, כפי שטען בפנינו ב"כ המבקש, אין בין הנדון לבין הראיה ולא כלום. באותה פרשה לקה ההליך המשמעתי בשיהוי של כתשע שנים תמימות ממועד הרשעת הנאשם בפלילים ועד למועד בו הוגשה בקשה להשעותו. במקרה דנן, הוגשה בקשת ההשעיה הזמנית פחות מחודש לאחר מתן פסק הדין המרשיע.

4)            זאת ועוד, קדמה לבקשת ההשעיה נשוא החלטה זו, בקשה להשעיה זמנית שהוגשה כנגד הנאשם בהתאם לסע' 78(ג) לחוק, וברי כי לא ניתן לטעון כנגד המבקש כי השתהה בניהול ההליכים המשמעתיים.

5)            לטעמי הנאשם אינו יכול להבנות לצרכי הליך זה מהטענה לפיה המבקש השתהה בהגשת הבקשה להשעיה זמנית בהתאם לסע' 78(ג) לחוק. אפילו היה בסיס לטענה, ואינני מביע כל עמדה בנושא, הנני סבור כי אבד עליה הקלח. הזמן הרלוונטי לביסוס טענת שיהוי לצורך הבקשה דנן הינו הזמן שחלף ממועד ההרשעה ועד מועד הגשת הבקשה להשעיה זמנית. שיהוי, ככל שהיה, בהגשת הבקשה להשעיה לפי סע' 78(ג) לחוק איננו רלוונטי להחלטה זו, באשר השיקולים להגשת בקשה להשעיה זמנית טרם הרשעה שונים מהותית מהשיקולים להגשתו של ההליך לאחריה. בהחלט ייתכן כי הועד המחוזי ימתין זמן כזה או אחר לאחר הגשת כתב אישום כנגד עורך דין בטרם יגיש בקשה להשעותו ואף ייתכן כי יחליט שלא להגיש את בקשת ההשעיה כלל ועיקר. ההצדקה לזהירות שראוי לנקוט בהליך לפי סע' 78(ג) לחוק נעוצה ראש וראשון בחזקת החפות המעצימה את הסיכוי כי ייגרם לעורך הדין המושעה נזק כבד ביותר על לא עוול. והנה, כאשר מורשע עורך הדין, ההרשעה שומטת מניה וביה את הקרקע תחת חזקת החפות וממילא תופסים את מרכז הבימה שיקולים שונים בתכלית הרלוונטיים להחלטה לפי סע' 78(ב) לחוק. שוני מהותי זה בין השיקולים להשעיה טרם הרשעה לבין השיקולים להשעיה לאחר הרשעה, הם הם המבהירים מדוע לא ניתן להבנות משיהוי בהליך הראשון לשם ביסוס טענת שיהוי לצרכי ההליך השני.

6)            זאת ועוד, חלוף הזמן בין מועד ביצוע העבירות לבין מועד הגשת בקשת ההשעיה לפי סע' 78(ב) לחוק, אף הוא אינו בעל רלוונטיות של ממש. התמשכות הליכי החקירה ו/או ההליך הפלילי איננה שיקול רלוונטי בשאלה האם ראוי להשעות עורך דין משהורשע בפלילים. הטעם לכך פשוט: כל עוד לא הורשע בדין היה עורך הדין בבחינת חף מפשע ולכן גם זכאי לכל זכויותיו של עורך דין מן השורה. ברם, משעה שהורשע בדין מוטל צל כבד על זכותו של עורך הדין להמשיך ולעסוק במקצועו, ומשמעותו של צל זה לענין השעייתו הופכת רלוונטית רק מעת ההרשעה בפלילים.

7)            גם הטענה כי בתקופת הביניים לא עבר עורך הדין עבירות  איננה בעלת נפקות מרובה. ההחלטה האם להשעות זמנית עורך דין מתקבלת על יסוד העבירות בהן הורשע בדין ולא על יסוד העבירות הרבות המפורטות בדברי החקיקה הפלילית ואשר בהן הוא לא הורשע. אכן, עברו הפלילי ו/או המשמעתי של עורך דין עשוי להיות רלוונטי לצרכי ההליך המשמעתי בכלל ולצרכי בקשה להשעיה זמנית בפרט. ברם, העובדה שעורך דין לא הורשע בעבירות פליליות משך תקופה, ואפילו ארוכה, אין בה כדי להצדיק המנעות מהשעיה זמנית מקום בו יתר נסיבות הענין מצדיקות זאת.

                                  ו.          השעיה חלקית

1)            לנוכח הפגיעה החמורה הנודעת להחלטה להשעות זמנית עורך דין מעיסוק במקצועו מחד גיסא ולנוכח העובדה שהרשעתו של עורך הדין טרם הפכה חלוטה, ראוי לשקול האם נסיבות המקרה מאפשרות להסתפק בהשעיה זמנית חלקית, אשר תצמצם את עוצמת הפגיעה בעורך הדין (על"ע 3224/03 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ. אזוגי, פד"י נו (6) 241 ).

2)            דא עקא, במקרה דנן, כפי שהוטעם לעיל, המדובר בעבירות חמורות שנעברו במסגרת עבודתו של עורך הדין והקשורות מעצם טיבן וטיבען לעיסוקו. יתירה מזו, לעבירות שנעברו נגיעה ישירה כמעט לכל תחום מתחומי עיסוקו של עורך הדין. המדובר בעבירות של מרמה כלפי לקוחות וכלפי צדדים שלישיים שבאו במגע עם עורך הדין במסגרת עבודתו (חברות הביטוח), בעבירות של גניבה מידי לקוחות ובעבירות של זיוף מסמכים משפטיים. משכך, קשה להעלות על הדעת עיסוק מתחומי עיסוקו של עורך דין שאין לו נגיעה לעבירות האמורות וממילא אין מקום להשעיה חלקית.

3)            זאת ועוד, השעיה חלקית על רקע חומרת העבירות והנסיבות בהן נעברו תעביר מסר בלתי ראוי בעליל לציבור ולמערכת המשפט ובכך יחטא בית הדין המשמעתי לחובתו לשמור על האמון לו זוכים, ובדין, עורכי הדין. יפים לכאן, בשינויים המחוייבים, הדברים שנאמרו בפרשת צנעני הנ"ל, לאמור: "המשיב הורשע כאמור בעבירות חמורות. חזקת החפות אינה עומדת לו עוד....לדעתי תדמית המקצוע נפגעת גם כאשר עורך הדין שהורשע בגניבה ממשיך בשאר עיסוקיו. יתרה מזו: אני סבורה שעל לשכת עורכי הדין להגן על הציבור מפני מי שהורשע בסוג כזה של עבירה.".

4)            לפיכך, אין לטעמי מקום להורות על השעיה חלקית.

  1. סוף דבר

לנוכח האמור, הייתי מציע לחברי להעתר לבקשה ולהשעות זמנית את הנאשם מעיסוק במקצוע עריכת הדין.

_______________

שמואל בר-יוסף, עו"ד

אב"ד                           

עו"ד אריאל רייך:

1. קראתי את החלטתו של אב"ד עו"ד שמואל בר יוסף והתוצאה מקובלת עליי.

2.       אמת, ב"כ הנאשם ניסה בכישרון רב לשכנענו כי בהיבט הנוגע לכלל פעילותו של עוה"ד הוותיק שלמה ערד מדובר אך בסטייה שהיקפה ועוצמתה אינן גדולות, כי מדובר במעשים ו/או בהתנהלות שרובה ככולה נעשתה בהסכמה ו/או מבלי שהנפגעים התלוננו כנגד עורך הדין, וכי אף כי הושגה לבסוף הרשעה (פה אחד) בביהמ"ש המחוזי בתל אביב אך כפסע היה בינה לבין זיכוי כפי שהושג בביהמ"ש השלום.  

3.       קשה לומר כי כל טענות הנאשם היו טענות סרק, וכן נראה כי ניתן אולי להעלות טענות כאלה ואחרות כלפי חלק מהכרעת דינו החדה של ביהמ"ש המחוזי, אשר הפך את זיכויו של עו"ד ערד ע"י ביהמ"ש השלום בתל אביב, והרשיע את הנאשם במרבית האישומים שיוחסו לו בכתב האישום (ולטענת הנאשם גם בכאלה שמעבר למה שיוחס לו בסוף הדרך), ברם בדיוק לשם כך ניתנה בידי עו"ד ערד הזכות לנסות ולפנות בבקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון, כפי שהבהיר בפנינו כי בכוונתו לעשות.

4.       מקובלת עלי טענת הקובל עו"ד עמוס ויצמן כי איננו יושבים כערכאת ערעור על הכרעת דינו של ביהמ"ש המחוזי, כך שמשעה שהנאשם הורשע בדין בעברות חמורות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, בשימוש במסמך מזויף ובגניבה בידי מורשה - פה אחד, וכן לאור החלטתו של הרכב קודם של ביה"ד המשמעתי, אשר קבע (תוך דחיית בקשה קודמת של הקובל להשעיה זמנית) כי העבירות המיוחסות לנאשם הנן חמורות וכי במידה ויורשע יהיה מקום להתייחס לכך בחומרה, אין לדעתי מנוס אלא להורות על השעיה זמנית.

5.       יתר על כן, טיעוני הנאשם באשר לעוצמת העבירות ובאשר להיותן ב"רף התחתון" של תחומי העבירה והקלון, אם בכלל - כשיטתו, צריכים יהיו למצוא את ביטוים בשאלת חומרת והיקף העונש לאחר שההליכים יהפכו סופיים ו/או חלוטים, כך שגם מבחינה זאת אין בטענות ב"כ הנאשם כדי למנוע השעיה זמנית.

6.       התלבטתי גם אני האם יש מקום להורות על השעיה זמנית חלקית כפי שעלה לבקשת הנאשם החלופית בדיון בפנינו, אך לאור העובדה כי הצדדים לא הגיעו להסכמה בעניין זה, וכן לנוכח העובדה המוזכרת בהחלטת אב"ד שלפיה מקום שהכרעת ביהמ"ש העליון תבושש מלבוא יוכל עו"ד ערד לשוב ולפנות בנושא לבית הדין, אינני סבור כי ישנו מקום לסייג מראש את היקף ההשעיה הזמנית.

_______________

אריאל רייך, עו"ד

חב"ד   

עו"ד לימור דגן:

אני מסכימה לדברי חברי ומצטרפת למסקנותיהם.

_______________

לימור דגן, עו"ד

חב"ד   


לנוכח האמור מוחלט כדלקמן:

         א.         הבקשה מתקבלת. הנאשם מושעה זמנית מעיסוק במקצוע עריכת הדין.

         ב.         על מנת לאפשר לנאשם להערך, תיכנס ההשעיה הזמנית לתוקפה תוך 14 יום.

          ג.          מזכירות בית הדין תדאג להמציא את ההחלטה לנאשם לאלתר.

         ד.         דבר ההשעיה יפורסם בשני עיתונים יומיים בעברית.

_________                          ____________                  ___________

שמואל בר-יוסף, עו"ד           אריאל רייך, עו"ד                  לימור דגן, עו"ד

אב"ד                                       חב"ד                                       חב"ד  


© ëì äæëåéåú ùîåøåú ììùëú òåøëé äãéï áéùøàì - åòã îçåæ úì àáéá åäîøëæ