מאגר כתבי עת · פסקי דין משמעתיים

  גליון פס"ד 09_9 · תאריך פרסום · פסקי דין משמעתיים

פס"ד 09_9 - עו"ד רביב יואל

התבטאויות בלתי הולמות כלפי הצד שכנגד




המשמעתי המחוזי                                                                 בד"מ 9/09

של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו                                              בפני הרכב ביה"ד:

עו"ד אורלי בן-ארי גינזברג, אב"ד

                                                                                                   עו"ד אבירם גביש, חב"ד

                                                                                                   עו"ד טל לביא, חב"ד

 

 

 

 

הקובל:                הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו

                           באמצעות ב"כ עו"ד רות גדרון

 

 

 

                                                   -נגד-

הנאשם:              עו"ד רביב יואל

                           מס' רשיון 18727

                           מרח' שנקר 14, הרצליה פיתוח

 

 

 

 

                                                                הכרעת –דין

 

הקובלנה

 

הנאשם, שהיה והינו עורך דין וחבר לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, מייצג את נגה כהן, גרושת

 המתלונן, עופר כהן, בכל הנוגע למזונות שבהם חוייב המתלונן לילדיו וככל הנוגע להסכם ראיית

 ילדיהם.

 

הנאשם הואשם בכך ששלח למתלונן מכתבים אשר כוללים לשון איום והתבטאויות מחוסרות כבוד ובוטות כלפי המתלונן, כדלקמן:

 

א.         במכתב מיום 14.10.07, כתב הנאשם:

 

"אין בליבי ספק כי לאחר מספר דקות בהן תשהה במעצר באבו כביר, תבקש לשלם את דמי המזונות עבור שנה מראש.".(סעיף 3.1).

 

מיותר לציין כי התנהגותך הנלוזה, הנפסדת והבזויה מתועדת על מנת להציגה בעתיד בפני ילדיך על מנת שיהא להם אב להתבייש בו".

 

ב.         במכתבו של הנאשם מיום 12.6.07, כתב הנאשם:

 

"מומלץ כי לא תנסה את נגה בענין זה. המשך התנהגותך כמפורט לעיל תביא לכך שתאבד את הילדים " (סעיף 4).

ובסעיף 8:

"לא מן הנמנע כי מכתבים אלו ואחרים יוקראו לילדיך בעיתוי בו תבחר נגה".

 

 

 

במעשיו המפורטים לעיל, מואשם הנאשם בכך שעבר עבירה של לשון איום בניגוד לסעיף 24 לכללי לשכת

 עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן-

"החוק"), עבירות של התנהגות בחוסר דרך ארץ לצד שכנגד, על פי כללים 23 לכללי לשכת עורכי הדין

 (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 ו-61 לחוק, עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד במקצוע עריכת דין,

 בניגוד לסעיפים 53 ו-61(1) לחוק ועבירות של התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין, בניגוד

 לסעיף 61(3) לחוק.

 

תשובת הנאשם לקובלנה

 

ממהלך דברי הנאשם בשלב ההקראה ושלב שמיעת הראיות, ניתן לדלות את תמצית תשובתו לקובלנה כדלקמן:

 

1.                       הנאשם הודה בשליחת המכתבים שצויינו בסעיף 2 לקובלנה אל המתלונן.

2.                       הנאשם כפר כי עשה כן, כדבריו "בכוונה" לאיים ו/או לפגוע בכבודו של המתלונן, ולפיכך טען כי אין להרשיעו בעבירות שיוחסו לו בקובלנה ; וכלשונו:

" מדובר בהבעת דעה לגבי התוצאות האפשריות של אי תשלום מזונות, אי קיום פסק דין והפעולות אשר החוק מתיר לנקוט נגד סרבן מזונות לא מדובר באיום או בהתבטאות לא ראויה אשר הופנתה כלפי התנהגות" ( סעיף 5 לתגובת הנאשם לתלונה – ק/2).

 

וכן -  "לא הייתה שום כוונה לאיים ולפגוע. אם הייתה כוונה לפגוע, הרי מזמן הייתי מגיש פקודות מאסר, הוא סרבן מזונות. הייתי מגיש פקודות מאסר והייתי נוקט בכל מיני הליכים ורק לאחרונה שחוב המזונות הגיע למשהו כמו 50,000 ₪, הוא מסרב לשלם בצורה שיטתית, ובהליך שהיה לפני חודשיים לפני כבוד השופטת קראוס, היא דחתה את התביעה שלו להקטנת מזונות משום שהיא קבעה שהוא העלים אינפורמציה לגבי כספים שיש לו. רק אז נקטתי בהליך של פקודות מאסר על מנת לשלם את דמי המזונות כפי שנפסקו בהסכמה איתו, בהסכם, אפילו לא בפסק דין" (עמ' 4 שו' 24 לפרוטוקול).

בהתייחס לתמונה הראייתית שהובאה בפנינו ובשים לב לטענות ההגנה, באתי למסקנה כי יש להרשיע את

הנאשם במכלול העבירות שיוחסו לו באשר הוכחו בפנינו כל רכיביהן.

 

 

 

ניתוח העדויות והראיות המרכזיות שהובאו

 

1.           בפני ביה"ד מצויים מכתביו של הנאשם (ק/2-ק/4), כמפורט, מן המוקדם למאוחר, כדלהלן אשר הוגשו בהסכמת הנאשם ע"י ב"כ הקובל, עו"ד רות גידרון:

               - מכתב מיום 12.6.07 (ק/4), הנזכר ע"י הקבילה המשמעתית, בסעיף 2(ב) לקובלנה.

               - מכתב מיום 14.10.07 (ק/3), הנזכר ע"י הקבילה המשמעתית, בסעיף 2(א) לקובלנה.

                                                                                                               (להלן-"המכתבים")

               כמו כן, הונחו בפנינו, תגובת הנאשם מיום 14.12.07 כפי שנשלחה ליו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין (ק/2), בתגובה למכתב התלונה ששלח המתלונן (ק/1), מיום 23.10.07.

 

2.           עדותו של עופר כהן (להלן-"המתלונן")

מטעם הקובל העיד המתלונן ובתמצית, ניתן היה ללמוד מעדותו אודות תחושות הפחד, החשש שחווה עם קריאת המכתבים ותחושות של השפלה ובוז שחש מקריאתם.

יוער כבר עתה כי נסיונו של הנאשם בחקירתו הנגדית את המתלונן לצייר בענינו את המתלונן כסרבן מזונות קשה או כמי שמפר את חיוביו כביכול – איננו רלוונטי לשאלה הנתונה להכרעתנו ואנו מוצאים להתעלם ממנו לחלוטין.

בכך תמה פרשת התביעה.

 

מטעם ההגנה נשמעה עדותו של הנאשם אשר בחר להעיד בפני ביה"ד:

 

עדות הנאשם

הנאשם אישר כאמור לעיל את משלוחם של המכתבים אל המתלונן. לדבריו, קודם לשליחתם של המכתבים נשוא הדיון, שלח אל המתלונן מכתבים נוספים שלא "השיגו את המטרה", לשכנע את המתלונן לשלם את דמי מזונות ילדיו בהם הוא חב, לפי הנטען. יוער כבר עתה כי כבר מתשובתו זו של הנאשם אנו למדים כי במכתבים נשוא דיוננו בחר לנקוט, גם לדבריו הוא, בלשון "משכנעת" מזו שנקט בה קודם לכן.

בתמצית, וכדבריו בעדותו:

" התכלית של האמירה הזאת ומה שניסיתי להגיד פה זה דבר מאד פשוט. 'אתה, מר עופר כהן, אתה כנראה לא יודע שסרבן מזונות, יכולים להינקט נגדו צעדים מאד דרסטיים שיכולים להזיק לו ולפגוע בו ויש צעדים. אתה לא יודע את זה כי אין לך רקע משפטי. אתה לא יודע שאין חקירת יכולת ואתה לא יודע שאין פריסה..." (עמ' 29 שו' 10 ואילך).

 

לדבריו, כלל לא היתה בו כוונה לאיים או לנהוג בחוסר דרך ארץ כלפי המתלונן, ולפיכך אין למוצאו אחראי משפטית בעבירות שיוחסו לו בכתב הקובלנה. כל חפצו, כך לדברי הנאשם, היה "להסביר" למתלונן מהן ההשלכות העלולות לנבוע ממחדלו לשלם את דמי המזונות אשר בתשלומם הוא חב על פי הסכם שקיבל תוקף של פסק דין.

עוד הוסיף הנאשם והסביר כי הלשון בה נקט נועדה לדאוג להגנה על האינטרסים של ילדיהם הקטינים של לקוחתו ושל המתלונן, הא ותו לא ולפיכך לא מצא למעשה כל פסול.

 

דיון והכרעה

 

נוכח העדר מחלוקת עובדתית, הרי שהשאלות הטעונות הכרעה בעניינו הינן שאלות של פרשנות משפטית; האחת - האם התבטאויותיו של הנאשם במכתבים הינן חורגות מן "התחום המותר", ולפיכך מהוות מעשים האסורים על פי כל אחד מן העבירות המיוחסות לו בקובלנה. השאלה השניה- האם ניתן לומר, ברמה שהינה קרובה לוודאי, כי בעת כתיבת המכתבים ומשלוחם למתלונן, התקיימה בליבו של הנאשם "המחשבה הפלילית" הנדרשת בכל אחת מן העבירות המיוחסות לו, שהרי, כידוע, רק בהתקיים "המעשה הפלילי" לצד "המחשבה הפלילית" באורח בו זמני, ניתן יהיה להרשיע את הנאשם בדין.

 

תחילה, להכרעה בדבר אופי ההתבטאויות המפורטות בכתב הקובלנה ויש להן, לפי הנטען, צביון מאיים.

בתקנה המעוגנת בכלל 24 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 נקבע :

 

"עורך דין לא ינקוט באיומים בפנותו לצד שכנגד, אך רשאי הוא –

(1)               לפרט אמצעים אשר מרשו ינקוט למימוש זכויותיו;

(2)               להפנות את תשומת לבו של הצד שכנגד להוראות כל דין."

 

בבואנו להכריע האם במקרה דעסקינן המדובר ב"איומים", הרי שלצד שימוש ב"שכל הישר" ניתן להסתייע בדין הפלילי ובפרשנות שניתנה בו לעבירת האיומים המעוגנת בסעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 שלשונו כדלקמן :  "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו-מאסר שלוש".

 

בהקשר דברים זה, הרי שנוכח גירסתו של הנאשם בפנינו, מצאתי לנכון להתייחס גם לשינויים המהותיים שחלו בסעיף האיומים בקוד הפלילי שהיה נהוג קודם לסעיף 192, בסעיף 100(ג) לפקודת החוק הפלילי.

בעבר, כפי שמפרט המלומד ד"ר יעקב קדמי בספרו "על הדין בפלילים" , חלק רביעי בעמ' 2121 , נוסח החוק הקודם דיבר על איום המכוון להביא אדם לעשות "מעשה שאין הוא מחוייב על פי החוק לעשותו ". כיום-הסעיף בנוסחו הנוכחי מדבר על איום מתוך כוונה "להפחיד ...או להקניט" בלבד.

הבדל מהותי נוסף, שכאמור לעיל, הנני מוצאת אותו רלוונטי לדיוננו נוכח גירסת הנאשם, הינו כי בעבר אופיין המעשה נושא האיום כמעשה שהמאויים אינו חייב על פי החוק לעשותו, כך שאם המאויים חייב על פי החוק (ובמקרה שלנו, על פי הסכם שקיבל תוקף של פס"ד) לעשות את המעשה נושא האיום – אין האיום מהווה עבירה. ברם, כיום, נוכח לשונו החדשה של סעיף 192 לחוק העונשין, שוב אין הבחנה בהקשר זה, ודי ב"כוונה להפחיד אדם או להקניטו".

בניתוח מצב הדברים שהובא במקרה דנן, לאורה של עבירת האיומים, הרי שמבחינת היסוד העובדתי של העבירה, אין ספק שהאיום הופנה כלפי המתלונן באורח ישיר, וכי המדובר באיום רציני וממשי, פגיעה בחירותו של המתלונן או פגיעה בקשר שלו עם ילדיו הקטינים, ואין המדובר באיום סרק וחסר משמעות. המדובר בפגיעה באחד הערכים המוגנים המפורטים בסעיף. עוד קבעה ההלכה בהקשר לסעיף 192 כי מבחנו של האיום הוא מבחן אובייקיטבי של אדם סביר: "יש לבחון את השאלה אם הדברים שנאמרו ע"י הנאשם נשאו אופי של איום, לפי המבחן של השפעתם האפשרית על האדם הרגיל ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם שאליו הם כוונו (ראה לעניין זה ע"פ 7474/02 איציק כהן נ' מ"י תק-על 2003 (3) . בעניין זה יש לומר כי אכן עומדים אנו במבחן זה, איננו נשענים אך על תיאורו של המתלונן את התחושות שחווה עם קבלת המכתבים, אלא בעיקר על מבחן השכל הישר, כיצד חש אדם למקראם, וביתר שאת, כיצד  חש הדיוט שאיננו משפטן הבקי בתחום, בקראם. אין ספק בליבי כי האיום שבדברים מוכח גם באור מבחן זה.

 

מעיון בע"פ 3779/94 חמדני משה נ' מ"י נב (1) 416, נאמר בהקשר ליסוד הנפשי כדלקמן:

" עניין לנו אפוא בעבירה שנדרשת בה מחשבה פלילית, היינו מודעות...להתקיימותם של רכיב העובדתי...כשהוא פועל במטרה להפחיד או להקניט" וכן-ברע"פ 1178/97  "...לא נדרש שהאיום נשא פרי והשיג את תוצאתו, די בכך שהוא נקלט, גם אם לא פעל את פעולותו"

היסוד הנפשי הנדרש בעבירת האיומים מתקיים במקום שלמאיים היתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב קיומו גם אם אין למבצע המעשה שאיפה לכך ( ראה לעניין זה ע"פ 103/88 ליכטמן משה נ' מ"י, פד"י מג(3) 386.  די לעניין זה בידיעה כי קיימת אפשרות ממשית ברמה גבוהה של הסתברות, שהאיום ימומש, כדי לספק את יסוד הכוונה הדרושה להרשעה בעבירה לפי סעיף זה.

 

קודם לכלל 24 הנזכר, קבע כלל 32 לכללי האתיקה הישנים איסור על עו"ד, כאשר פונה הוא לצד שכנגד, להשתמש באיומים, אך איפשר לו "להתרות בנקיטת אמצעים חוקיים". משמעותה של התראה זו נדונה בעל"ע 2/68 (פלוני נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד"י כב(661 (1), וכך נאמר מפי כב' ממלא מקום הנשיא השופט ח. כהן, שם נקבע כי איום בפניה למשטרה הוא "שימוש באיום":

 

"כדי שההתראה תהא כשירה, צריכים הצעדים בהם עורך הדין מאיים, להיות גם 'אמצעי' וגם 'חוקי'. אמצעי כיצד, שהצעדים עשויים להביא במישרין לידי מימוש הזכות אשר עורך הדין טוען לה בשם לקוחו; למעט צעדים - ולו גם חוקיים - אשר עשוי להטריד, להכאיב ולהרתיע ואשר האיום בהם עלול להביא לידי כניעה מרוב פחד, אך אשר אין בהם משום נקיטת אותם האמצעים הישירים והטבעיים שנוצרו למימוש הזכות הנדונה על פי דין. וחוקי כיצד, שהצעדים לא יהוו עשיית דין לעצמו, ולא כל שכן עבירה פלילית, אלא אך השגת הסעד כפי שהדין יצר אותו למימוש אותה זכות" (שם, בעמ' 663 )

 

מכאן אנו למדים שהתראה שהשימוש בה מותר צריכה לעמוד ב"מבחן כפול": היינו התראה בנקיטת אמצעים חוקיים, אמצעים אשר נוצרו - באופן ישיר וטבעי - לצורך מימוש הזכות הנדונה. בישמנו מבחן זה בנסיבות דעסקינן ניתן לומר בבירור שלשון ההתראה בה נקט הנאשם איננה עומדת במבחן כפול זה.

ויוער בכל הקשור לשאלה שבפנינו, לא שינו כללי האתיקה החדשים דבר. בכללים החדשים נאמר כי עו"ד רשאי "לפרט אמצעים אשר מרשו ינקוט למימוש זכויותיו" (סעיף 1)24) לכללים החדשים). הפרשנות שנתנה הפסיקה למונח "אמצעים" שהופיע בכללים הישנים, מצאה, איפוא, ביטויה המפורש בנוסח שבו נקט מחוקק המשנה בהתקינו את הכללים החדשים.

                       

אמנם כלל 24 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 מסייג את החובה המוטלת על עורך הדין שלא לנקוט באיומים בפנותו לצד שכנגד, בכך שמתיר : "...(1) לפרט אמצעים אשר מרשו ינקוט למימוש זכויותיו; (2) להפנות את תשומת לבו של הצד שכנגד להוראות כל דין".

 

לטעמי, התבטאויותיו של הנאשם אינן נופלות בגדר אף אחד מן הסייגים, לא ניתן לומר, כלל ועיקר, כפי שהובא בדברינו קודם לכן, כי יש בדברים המצוטטים מתוך מכתביו בסעיף 2 לקובלנה, משום פירוט האמצעים שבהם תנקוט מרשתו של הנאשם למימוש זכויותיה. בוודאי שלא היה בדברים אלה אך משום הפניית תשומת לבו של המתלונן להוראות הדין.

 

גם אם העיד הנאשם כי כלל לא התכוון לאיים או לפגוע במתלונן בכל דרך שהיא, הרי שראוי בנסיבות העניין ליתן דעת ראשית, לתחושותיו הקשות של המתלונן, כפי שמצאו ביטויים הן בתלונתו (ק/1) והן בעדותו בפנינו (עמ'    שו' לפרוטוקול).

מעבר לכך, עיון בעדותו של הנאשם מלמד דווקא על כוונתו לאיים, וכדבריו :

 

" הכל נעשה בכתב וכשראיתי שבאמת כלו כל הקיצין ואין אפשרות לקבל ממנו כסף כי, מה לעשות? לא הגשתי פקודות מאסר כי לא רציתי לפגוע בו. הדרך שלי לבוא ולהגיד לו, 'התוצאה שיכולה להיות כתוצאה מההתנהגות שלך היא מאסר באבו כביר' ואני באמת חושב שבן אדם שלא רוצה לשלם צריך לערער אותו באיזושהי צורה." (עמ' 20 שו' 17 ואילך )

 

וכן- בעמ' 21 שו' 7: " אני הזהרתי אותו לגבי הילדים שלו ואני מוכן שתבוא לפה העובדת הסוציאלית ותבוא האישה- ותגיד לכם בדיוק מה היחסים שלו עם הילדים שלו. אני הזהרתי אותו...".

 

וכן- " אני רק התכוונתי להגיד לו בצורה אחרת, אחרי שעשרות המכתבים שכתבתי לא הועילו, בצורה אחרת, 'דע לך שבסופו של דבר אם לא תשלם ואם לא תראה את הילדים שלך ואם תמשיך להפר את הסדרי הראייה לא לקחת אותם כמו שהתחייבת בהסכם ולהפיל הכל על נגה, אתה בסוף תאבד אותם" ( שם, בשו' 25 ואילך).

 

ומן הכלל אל הפרט, אין ספק בליבי כי הנאשם ראה מראש ו/או לפחות היה צריך לראות מראש כי הלשון בה נקט יש בה כדי להפחיד ותכליתה היא להשפיע על הצד שכנגד לעשות מעשה כדי להימנע מפורענותם של ההליכים שעלולים להינקט נגדו. כך, למשל, נקבע כי עורך דין השולח מכתב התראה למי שחייב כסף ללקוחו, האוחז בשיק שלא כובד, אינו רשאי לכתוב כי אי פרעון השיק יגרור אחריו הגשת תלונה למשטרה ונקיטה בהליכים פליליים נגד היריב ( ראה על"ע 2/68 פלוני נ. הועד המחוזי בתל-אביב, פ"ד כ"ב(1)661 ).

 

הסבר לכך ניתן למצוא בספרו של ד"ר גבריאל קלינג, אתיקה בעריכת דין, בעמ' 92 :

"... לכן האיום אסור. אין זה הולם את מקצוע עריכת הדין להשתמש בהילה של עורך דין כדי להכניס בלב יריב את חיתה של הענישה הפלילית ולנסות לממש בדרך זו את זכויות לקוחו, שלמימושן קבע החוק דרכים אזרחיות. מעמדו של עורך הדין ובקיאותו ברזי החוק יוצרים בלב הצד השני את הרושם, כי מוטב לו להישמע להוראות עורך הדין, ולא עלול הוא להסתבך בפלילים".

 

לעומת זאת, מבהיר ד"ר קלינג בהמשך כי לעו"ד מותר לפרט בפני היריב את האמצעים שמרשו ינקוט למימוש זכויותיו, כאשר הכוונה היא לפירוט הצעדים העשויים להביא במישרין לידי מימוש הזכות, אשר עורך הדין טוען לה בשם לקוחו, למעט צעדים אשר עשויים להטריד, להכאיב ולהרתיע, ואשר האיום בהם עלול להביא לידי כניעה מרוב פחד. מותר להזהיר את היריב "מפני התוצאות הכרוכות בנקיטת אמצעי גביה או כפיה חוקיים". משמע שההתראה המותרת צריכה להתייחס לנקיטת אמצעים חוקיים אשר נוצרו באופן ישיר וטבעי לצורך מימוש הזכות.

 

הסנקציות, כביכול, בהן איים הנאשם, יש בהן משום איום ברור וחד משמעי. אכן יש בדבריו האמורים באורח רעיוני, משום התראה בנקיטת אמצעים חוקיים, שהרי הפנייה להוצל"פ כשלעצמה, היא הליך חוקי וכל פסול אין בה. אך בנסיבות המקרה שלפנינו, לא ניתן בשום פנים ואופן כי אין בפניה ובהתייחסות הספציפית לצעד החמור של מאסר דווקא,  משום אמצעי ישיר וטבעי אשר נועד לצורך מימוש הזכות הנטענת.

 

עוד ייאמר כי בבחינת נסיבות העניין נראה כי אין, ולו ספק, בכך שהנאשם הניח, למצער, כי קיימת אפשרות ממשית ברמה גבוהה של הסתברות כי היעד של ההפחדה או ההקנטה יתממש עקב קיומו גם אם לא שאף לכך. יוער כי אף למקרא תשובתו המפורטת של הנאשם ללשכת עורכי הדין (ק/2) ניתן להסיק, במפורש ומבין השיטין כי הנאשם כלל לא הטמיע את האיסורים העולים מכללי האתיקה הרלוונטים.

 

באשר לחובה המוטלת על עו"ד שלא לנהוג בחוסר דרך ארץ לצד שכנגד, לשון המכתבים מדברת בעד עצמה בבוטות שבה . אמנם בקביעתנו, אנו מזהירים עצמנו כי ראוי ליתן הדעת גם לנאמר בעל"ע 9/87 פלוני נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד"י מה(2)588 :

 

"הדרישה לריסון ולסובלנות אין פירושה כי כל התבטאות החורגת מן הנימוס והאיפוק הרצויים תהווה עבירת משמעת. קיים גם תחום שהוא בבחינת "לא יום ולא לילה". ביטויים של בין השמשות ואמירות של בין הערביים שאומנם אין הם בגדר הרצוי והראוי אך אין הם מגיעים כדי עבירת משמעת"

 

יחד עם זאת, בעל"ע 8838/00 עו"ד שמחה ניר נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין , פד"י נ"ו (2) 169 נאמר:

 

"סגנון בלתי ראוי בדברי עורך דין יכול כשלעצמו לגבש עבירה משמעתית על פי כללי לשכת עורכי הדין. הלכה זו מושרשת היא וכך גם דחיית הטענה כי חופש הביטוי כולל גם דיבור בסגנון משתלח ובלתי ראוי"

 

מכאן, להחלטתנו כי גם אם אין בדברי הנאשם במכתבים משום עבירה פלילית של "איומים", כמשמעם בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הרי שיש בחלקים שונים במכתביו של הנאשם, שחלקם צוטט בקובלנה, משום נקיטה בלשון איום ובחוסר דרך ארץ, כהגדרתם בהוראות החיקוק הנזכרות בקובלנה.

 

אין להעלות על הדעת כי הגנה על אינטרס של לקוח, יהא משקלו של האינטרס אשר יהא, יאפשר לעו"ד המייצג, ליטול דרור ללשונו לנסות להלך אימים על הצד האחר, להתבטא כלפיו בדרך בוטה ומשתלחת.

 

לשונו וסגנונו של עורך דין הם חלק מ"כלי העבודה" שלו בייצוג לקוחותיו ועליו להשתמש ב"כלים" אלו בנימוס ובאיפוק תוך שמירה הן על כבוד הצד שכנגד והן על כבוד המקצוע.

ראה לעניין זה על"ע 8/89 יובל נ. הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד ב"ש, פד" כרך מ"ד(1), 705, בעמ' 707 :

 

"חובתו של עורך דין לפעול במסירות, בנאמנות וללא מורא עבור לקוחו אינה צריכה להביאו לומר הדברים בלשון פוגעת ובלתי מנומסת. לשונו וסגנונו של עורך דין אינם יכולים להיות לשון וסגנון של שוק ואל להם להיות מנוסחים בלשון פוגעת ומעליבה. כבודו של מקצוע עריכת הדין תלוי גם בכך שהדברים, הנאמרים והמושמעים על ידי עורך הדין יהיו מנומסים ומאופקים, על עורך הדין להימנע מלתת דרור לכעסו בלשון שאינה נקיה –בין נאמרת בין נכתבת".

 

אינדקציה לכך ש"התערבבו", ככל הנראה, אצל הנאשם לשונה והתבטאויותיה של לקוחתו עם לשונו הראויה של עו"ד ניתן ללמוד הן מתגובתו לתלונה (ק/2) ( ראה סעיף 2 ) והן מעדותו לפרוטוקול ממנה עולים הדברים הבאים:

"האמירה שלי אליו אחרי שבאמת הוא הגדיש את הסאה ואחרי שזה הגיע למצב

 שחוב המזונות הגיע לסכום כ"כ גבוה והיא כבר הייתה במצוקה כספית והיא

 כתבה את הדברים האלו. הטעות שלי הייתה, יכול להיות שהייתי צריך להגיד

 לה, 'תשלחי את זה את אליו. אני לא אכתוב את זה על נייר לוגו שלי'. כל מה

 שאני אמרתי במשפט אחד, מה שרציתי להגיד זה להראות לו את התוצאות

 האפשריות של ההתנהגות שלו. אחרי שניתנו לו, באמת, היו איתו כ"כ סבלניים,

 ניתנו לו כ"כ הרבה הזדמנויות והוא כשל פעם אחרי פעם. אני לא אכנס ואפרט

 איזה דברים הוא עשה. (עמ' 6 שו' 10)

גם אם הלקוח הוא זה אשר מבקש להשתמש בלשון בלתי מנומסת ובלתי נקיה – כאשר מטרתו לפגוע בצד שכנגד, אין עוה"ד רשאי להיגרר אחר סגנון שכזה ומוטלת עליו חובה לשמור על כבוד המקצוע:

"...אין סתירה בין ייצוג עניני הלקוח במסירות ובנאמנות לבין הקפדה על סגנון דיבור וכתיבה נאותים"- ראה לעניין זה-על"ע 6/77 הועד המחוזי נ. פיקהולץ פד"י לב(2)200 וכן- על"ע 6/79 ד"ר סלומון נ. הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א יפו, פד"י לד(4), 23, בעמ' 25 :

"...לעניין נוסח הדברים קובעת אמת המידה של פרקליט שהוכשר ואומן במקצועו ולא להט רצונו וחריפות לשונו של הלקוח".

במקרה דנן ניתן בהחלט לומר כי הנאשם לא הקפיד על לשון מאופקת ומרוסנת ונתן דרור ללשונו בצורה מאיימת, פוגעת ומעליבה שאינה ראויה ואינה עומדת בכללי האתיקה, איננה הולמת ואין בה דרך ארץ לצד שכנגד.

בנסיבות העניין, אני קובעת כי הנאשם עבר את העבירות המעוגנות בכללים, עבירה של לשון איום

 בניגוד לסעיף 24 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי

 הדין, תשכ"א-1961 (להלן-"החוק"), עבירות של התנהגות בחוסר דרך ארץ לצד שכנגד, על פי כללים 23

 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 ו-61 לחוק.

עוד יודגש כי בפסיקה המשמעתית כבר נקבע כי :"עבירה אתית אינה דורשת קיומה של כוונה מיוחדת לפגוע בכבוד בית המשפט או בכבוד המקצוע" (על"ע 4743/02 עו"ד שמחה ניר נ. הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו, תק-על 2005(3), 114).

בהיקש ובהתאמה לנסיבות דעסקינן, יפים הדברים הבאים לפיהם: "אין זה הולם את מקצוע עריכת הדין

להשתמש בהילה של עורך דין כדי להכניס בלב אזרח יריב את חיתה של הענישה הפלילית ולנסות לממש

בדרך זו זכויות לקוחו אשר למימושן קבע החוק דרכים אזרחיות" (על"ע 2/68 הנ"ל, בעמ' 663 סיפא).

לפיכך אין ליתן משקל להסברו של הנאשם ממנו משתמע כי לא נתכוון במעשיו לפגוע במקצוע עריכת הדין ויש להרשיעו גם בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד במקצוע עריכת דין, בניגוד לסעיפים 53 ו-

61(1) לחוק וגם בעבירות של התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין, בניגוד לסעיף 61(3) לחוק.

מן המקובץ עולה כי הנאשם נמצא אשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב הקובלנה נשוא תיק זה.

                                                                                             

לביא טל, עו"ד

חבר בית הדין

 

 

גינזברג בן-ארי אורלי, עו"ד

אב בית הדין

 

 

גביש אבירם, עו"ד

חבר בית הדין

                                                                                               

 

 


 

בד"מ פ/09/09

ישיבה מתאריך 30.09.2009

 

ועד מחוזי של לשכת עוה"ד

נגד

עו"ד רביב יואל

:                                 גזר-הדין

                                  שקלנו את עתירות שני הצדדים ושמנו לב לכך שמחד מדובר במהלך שבו היה יותר ממכתב אחד, יותר מהתבטאות אחת שבגינה הנאשם נותן את הדין בפנינו. מאידך, אי אפשר היה להתעלם מבקשת התביעה בעברו הנקי של הנאשם, מהעובדה שהוא הביע בפנינו חרטה שהתרשמנו שהיא חרטה כנה. התרשמנו שהפרשה כשלעצמה, על אף שהיה יותר ממכתב אחד, הפרשה כשלעצמה נראית בעינינו כמעידה חד פעמית. אנחנו מאמינים שאתה לא תחזור על התנהגות זו בעתיד. ולאחר ששקלנו פסיקה רלוונטית, בין היתר ב-בד"מ 198/2008, הוועד המחוזי נגד פיקל, בד"מ 15/2004 מחוז הצפון נגד פלוני, ו-בד"מ 147/2006 הוועד המרכזי נגד פלוני, הגענו למסקנה שהעונש ההולם את המקרה הוא נזיפה. בנוסף לכך, חיוב בהחזר הוצאות ללשכת עורכי-הדין בסך 1,500 ₪ ותשלום הוצאות העד בסך 100 ₪, שישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין. זכות ערעור כחוק.

                                  ניתן והודע במעמד הצדדים, היום 30.9.2009,

 

לביא טל, עו"ד

חבר בית הדין

 

 

גינזברג בן-ארי אורלי, עו"ד

אב בית הדין

 

 

גביש אבירם, עו"ד

חבר בית הדין

 

 

 

 


© ëì äæëåéåú ùîåøåú ììùëú òåøëé äãéï áéùøàì - åòã îçåæ úì àáéá åäîøëæ