יום שני, 26 יוני 2017

מאגר כתבי עת · עט ואתיקה

  גליון 82 · תאריך פרסום ינואר 2006 · עט ואתיקה

שיקולי הענישה המשמעתית בעבירה שיש עמה קלון

דבר היו"ר

חברות וחברים יקרים,

סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961-, קובע:
"עורך דין שהורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בפסק סופי בשל עבירה פלילית, רשאי בית דין משמעתי מחוזי, על פי בקשת קובל, להטיל עליו אחד העונשים האמורים בסעיף 68, אם מצא שבנסיבות הענין היה בעבירה משום קלון".
סעיף 75 קובע מנגנון מקוצר לענישה משמעתית של עורכי דין, לפיו, אין עוד צורך להיזקק מחדש לשאלת ביצועה של העבירה, אלא יש להכריע אך ורק בשאלה אם בנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון. אם נמצא כי יש קלון, יוכל בית הדין המשמעתי להטיל עונשים כגון: אזהרה, נזיפה, קנס שישולם לקופת הלשכה, השעיה לתקופה קצובה שלא תעלה על עשר שנים או הוצאה מן הלשכה. לאחרונה, שב ונדרש ביהמ"ש העליון לשאלת הענישה הראויה בנסיבות בהן נמצא כי יש קלון במעשיו של עורך הדין. בעל"ע 8280/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ'עו"ד שלם (ניתן ביום 7.12.05), דובר במקרה בו נגזרו על עורכת דין עונש של שישה חודשי השעייה בפועל ושנים-עשר חודשי השעייה על תנאי וזאת בעקבות הרשעתה בהליך פלילי בבית משפט השלום, אשר בו הודתה כי בתפקידה כעורכת דין, מסרה הצהרה כוזבת לרשויות מס שבח מקרקעין. ועד המחוז טען, כי העונש המשמעתי שנגזר על המשיבה אינו משקף כראוי את חומרת מעשיה. יצויין, כי עוה"ד לא חלקה כי העבירה בה הורשעה נושאת קלון, והויכוח נותר לעניין העונש בלבד. נקודת המוצא שהדריכה את ביהמ"ש העליון הייתה, כי בדרך כלל, יש להחמיד בענישה המשמעתית של עורכי דין המבצעים עבירות פליליות שיש עמו קלון, שמתלווה דופי מוסרי לביצוען, וזאת במטרה להגן על תדמיתה ומעמדה של המערכת המקצועית כולה כלפי הציבור הרחב.
נקבע, כי עורך דין הנכשל בביצוע עבירה פלילית שיש עמה קלון מסב נזק ישיר לקרבן העבירה, אולם הפגיעה אינה מצטמצמת לכך. הוא פוגע במעשהו בציבור עורכי הדין כולו ובאמון שהציבור רוחש לו, בהכתימו קבוצה שלמה על לא עוול בכפה. בצד שיקול זה, מבקשת הענישה המשמעתית המחמירה להגן על הנזקקים הפוטנציאליים לשירותי עורך הדין המורשע, העשויים לקבל שירותים מקצועיים ממי שנמצא אחראו לביצוע עבירות בעלות דופי מוסרי.
על הענישה המשמעתית לתת ביטוי לשתי תכליות עיקריות אלה - הגנה על דמותה של המערכת המקצועית אליה משתייך עורך הדין בצד הגנה על ציבור הלקוחות הפוטנציאלי, מפני נזק עתידי העלול להיגרם לו בהזדקקותו לשירותיו של עורך הדין. במובנים אלה, יש שוני בין תכליות השיפוט המשמעתי לבין מטרות השיפוט הפלילי, ושוני זה משפיע על טיבם של שיקולי הענישה הצריכים לענין בשני המישורים האמורים. במסגרת שיקולי הענישה המשמעתית אין להתעלם מנסיבותיו האישיות של הנאשם, כפי שהדבר נעשה בענישה בהליך הפלילי. נסיבות אישיות של נאשם הן לעולם בגדר שיקולים רלבנטיים בגזירת דין בכל תהום ובכל מישור, בין פלילי ובין משמעתי. יחד עם זאת, משקלו היחסי של הגורם האישי ביחס לגורמים הנעוצים באינטרס הציבור עשוי להיות שונה במישור המשמעתי לעומת המישור הפלילי, בהינתן התכליות השונות העומדות ביסוד כל אהד מתהומים אלה. שיקולי האיזון בין עניינו של נאשם בשיקום לעומת אינטרס ההגנה על בטחון הציבור במשפט הפלילי אינם במוקד הענישה המשמעתית, שעיקרה מתן הגנה למערכת המקצועית הכוללת מפני פגיעה באמון הציבור כלפיה עקב מעשיו של הפרט, והגנה על צרכן השירות המקצועי הפוטנציאלי, העלול להינזק מקשר מקצועי עם גורם שאמינותו המקצועית והאישית נפגעה עקב מעשי עבירה שביצע. בעניין שלם נקבע, כי עבירות על חוקי מס בישראל, כאשר הן מתבצעות על ידי עורכי דין וכרוכות במצגי כזב והצגת נתונים פיקטיביים בפני רשויות המס, מצדיקות, כשלעצמך, ענישה משמעתית מחמירה. החומרה ה"רגילה" של העבירה מתעצמת כאשר היא מבוצעת בידי עורך דין, הנדרש לשמש דוגמא ומופת להקפדה על שמירת החוק וטוהר מידות. סטייה מנורמות התנהגות מחייבות על ידי עורך דין המבצע עבירות מס שנילווה להן יסוד של כזב פוגעת לא רק בתדמיתו האישית והמקצועית שלו, אלא בגוף המקצועי כולו עליו הוא נמנה. הוחלט לבסוף, לקבל את הערעור, ולהעמיד את עונש ההשעייה בפועל שנגזר על המשיבה על 12 חודשים במקום 6 חודשי השעייה שנגזרו עליה בביה"ד המשמעתי.
ביהמ"ש העליון שולח אפוא מסר ברור ומרתיע מפני ביצוע עבירות מהסוג הנדון בידי עורכי דין. על בתי הדין המשמעתיים להפנים את המסר. והיה מחננו טהור.

שלכם בכל עת,
עו"ד אילן בומבך
יו"ר ועד מחוז ת"א והמרכז

 

מתו עדות ע"י עו"ד עבור לקוחו

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1. עורך-דין חייב להשתחרר מייצוג לקוח בעקבות הצורך להיות עד מטעמו.
2. עוה"ד שואל האם רשאי עורך דין אחר ממשרדו להמשיך ולייצג את הלקוח.
3. שאלה נוספת שלו לועדה האם יכול מנהל עזבון לייצג חלק מהיורשים כנגד היורשים האחרים.

עמדת ועדת האתיקה:
1. כאשר עורך-דין חייב להשתחרר מייצוג לקוח בעקבות היותו עד מטעמו סבורה הועדה כי רשאי עורך-דין אחר ממשרדו להמשיך ולייצג את הלקוח.

2 מנהל עזבון אינו יכול לייצג חלק מהיורשים נגד היורשים האחרים, באשר מנהל עזבון עומד בנעלי כל היורשים גם יחד.

(43034)

כיצד לנהוג כשלקוח"נעלם" וקיים סיכון שתביעתו תתיישן

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1. עורך-דין טיפל בתביעת פיצויים של מרשו.
2. חברת הביטוח הציעה פיצוי כספי ועוה"ד פנה מספר פעמים ללקוח בכתב עפ"י הכתובת שנמסרה לו עם פתיחת התיק, אולם כל המכתבים הוחזרו ולא עלה בידי עוה"ד לאתרו ואף פניות והודעות טלפוניות לא נענו.
3. נסיונו של עוה"ד לאתר את מען הלקוח באמצעות משרד הפנים לא צלח באשר אף מהמען שקיבל ע"י משרד הפנים חזרו כל פניותיו.
4. עורך-הדין שואל כיצד עליו לנהוג במקרה זה.

עמדת ועדת האתיקה:
1. הועדה השיבה לפונה כי לדעתה עליו לפעול ככל שניתן בנסיבות שנוצרו בנאמנות ובמסירות למען הלקוח.
2. כל עוד יוכל להשהות את הטיפול ולהמנע מלקבוע עובדות, עליו לעשות כן ובמקביל להמשיך לנסות לאתר את הלקוח, ככל שההוצאות בגין האיתור לא יחרגו מהוצאות סבירות.
3. בנוסף סבורה הועדה כי ראוי שעורך-הדין ימנע את התיישנות התביעה מבלי שהלקוח יקבל פיצוי כלשהו.
(43467)

הזכות לזמן לעדות כל עד רלבנטי לרבות עורד-דין של הצד שכנגד

עוה"ד והצד שכנגד

העובדות:
1. עורך דין הגיש תביעה לבית הדין לענייני עבודה והתברר לו כי עורד-הדין המייצג את הנתבעים נחוץ לו לצורך מתך עדות.
2. במועד הגשת התביעה לא ידעו הלקוחות את זהות ב"כ הנתבעים ורק עם הגשת כתב ההגנה, התבררה זהותו ונוצר הצורך בהעדתו באשר הוא בקיא במאורעות נשוא התביעה וכן היה נוכח במועדים ובמעמדים שאותם נאלצים הלקוחות להוכיח ועדותו הינה, איפוא, מרכזית ומהותית לתביעה.
3. ועדת האתיקה התבקשה ליתן עמדתה למפורט לעיל.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה השיבה לשואל כי על יסוד העובדות שפורטו בפנייתו, הוא רשאי לזמן כל עד נחוץ ורלבנטי, אפילו אם מדובר בעורך-דין המייצג את הצד השני.
(43547)

העברת זכויות בדירה כשאם מעבירה זכויות בדירה רק לאחד משני בניה ואח"כ חוזרת בה

עוה"ד ולקוחו



העובדות:
1. עורך-דין (להלן: "הפרקליט") הכין לבקשת לקוחתו שהיא אדם מבוגר מעל גיל 80 ובדיעה צלולה מסמכי העברת זכויות בדירתה לאחד משני בניה (יפוי-כח נוטריוני, שטרי מכר, מש"חים וכיו"ב שעליהם חתמה הלקוחה).
2. הפרקליט דיווח על העסקה לשלטונות מס שבח מקרקעין וקיבל מהם הוראות תשלום המס בהתאם.
3. לאחר מכן קיבל הפרקליט הודעה מלקוחתו ובה נדרש להמנע מכל פעולה בהקשר לעיסקה כשלדבריה, מסמכי ההעברה נעשו תוד איומים על חיי בני משפחתה מצד הבו שאליו הועברו הזכויות בדירה.
4. הפרקליט פנה לועדה בשאלה כיצד עליו לנהוג במקרה זה.

עמדת ועדת האתיקה:
1. הועדה השיבה לעורך-הדין, כי עליו לעכב את הטיפול בהעברת הזכויות ולהפנות את כל הצדדים לביהמ"ש.
2. כמו כן, זכאים האם והבן הלקוח לקבל העתק מכל המסמכים שברשותו.
3. בנוסף, על עוה"ד לדווח לבן הלקוחה אודות השיחה עם האם.

 (43399)

מתן ערבות ע"י עורך-דין עבור לקוחותיו

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1. בית משפט השלום נתן החלטה בתיק אזרחי שלפיה על התובעים, שהם אזרחים אמריקאים, להפקיד ערובה בסך של 7,500- ש"ח במזומן או בערבות בנקאית (להלן: "הערובה").

2. עורך הדין של התובעים פנה אל המבקשים בענין הצורך בהפקדת הערובה ותגובתם היתה כי אין להם קשיים בהפקדת הסכום למעט קשיים לוגיסטיים שכן לטענתם אינם עובדים עם בנקים בישראל ואין להם כל אפשרות להוציא ערבות בנקאית.
3. מעבר לאמור לעיל, התובעים מעריכים כי הדיון בתיק יהיה ממושך והמשמעות מכך היא כי הם ייאלצו לשאת בהוצאות הערבות הבנקאית למשד זמן ממושך וזאת בנוסף ליתר ההוצאות הכרוכות בהגעתם לארץ ולדעתם זו הוצאה בלתי הוגנת בעליל ויש בה כדי להכביד עליהם ולגרום להם להוצאות רבות ומיותרות.

4. כאמור התובעים עותרים לביהמ"ש להמרת הערובה שנפסקה בתיק בערבות צד ג' של בא כוחם, אשר, לטענתו, אין לו ספקות כי אם אכן ייפסקו ע"י ביהמ"ש הוצאות הרי הם ישולמו ומכל מקום ערבות בא כוהם אמורה להבטיה תשלום כלשהו העלול להיפסק כנגד התובעים.
5. השאלה, איפוא, הינה האם אכן רשאי עורך-הדין במקרה זה לערוב ללקוחותיו כמתואר לעיל.

עמדת ועדת האתיקה:
1. אין בהיתר לקבלת אחריות אישית להוצאות עדים או להוצאות משפט אחרות, כמצויין בכלל 10 לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986-, כדי להתיר לעורך-דין לערוב למרשיו שחוייבו בהוצאות.

2. הערבויות המתוארות בכללים אמורים להיות בסכומים קטנים או כשברור שיושבו לעוה"ד תוד זמן קצר.
3. כאשר מוגשת תביעה ע"י תושבי חוץ ונוצר סיכון לאי תשלום הוצאות, ככל שתביעתם תידחה, אין זה ראוי שעורך-דין יקבל על עצמו אחריות אישית.

4. לדעת הועדה תכלית הכללים נועדה לאפשר לעוה"ד לפעול ביעילות וללא עיכובים בטיפולו בלקוח ולא ע"מ שעוה"ד יטול על עצמו סיכונים כספיים ומעורבות בתביעה ובענייני לקוחותיו.

(42830)

קבלת שעבוד על נכס הלקוח להבטחה שכ"ט עורד-הדין

שכ"ט

העובדות:

1. עורד-דין טיפל עבור לקוחותיו במשך השנים -1991 2005 במתן הגנה לפי פקודת פשיטת הרגל וכן סייע להם בשורת פעולות משפטיות מגוונות אחרות, לרבות ייצוג בבית המשפט העליון ובידיו, עפ"י המוסכם, גם התחייבות לתשלום שכרו.

2. ע"מ להבטיה את שכרו וכמוסכם עם הלקוהות נענה עוה"ד לייצג ולטפל בלקוחות כנגד קבלת בטוחה סבירה על דרך של שעבוד זכויות בנכס שהיה בבעלות הלקוחה.

3. עוד באפריל 1991 ועל יסוד בקשת הלקוחה בכתב נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בפ"ת הערת אזהרה בגין התחייבותה לרשום משכנתא לזכות עוה"ד ובהמשך נרשם גם משכון אצל רשם המשכונות בת"א. השעבודים נרשמו כאמור על חלק מנכס מקרקעין, כמתואר לעיל.

4. על יסוד בקשת שופט ביהמ"ש המחוזי מבקש עוה"ד מועדת האתיקה כי תחווה את דעתה לענין הבטחת שכר טרחתו כנגד השעבוד.

עמדה ועדת האתיקה:

1. בעיקרון אין פסול אתי בקבלת שעבוד על נכס לצורך הבטחת שכ"ט עורך-דין.

2. האמור לעיל, בכפוף לכך שהשעבוד ייעשה בצורה הולמת, תוך קביעת תנאיו בצורה ברורה ובכתב לרבות קביעת תנאי המימוש.

3. אשר לשעבוד הספציפי, נשוא הפנייה, הועהועדה לא  תוכל להביע את עמדתה ללא קבלת תגובת הנאמן וללא בדיקה יסודית של העובדות וטענות הצדדים.

4. לתשובת הועדה צורף גם פס"ד שניתן בבד"מ 47/80, שבו נקבעו העקרונות שיש להחילם בנושא וכן הופנה השואל לחוברת שדנה בכללי לשכת עוה"ד מ1986 -לעומת הכללים מ1966- ואשר נכתבה ע"י עו"ד עמוס ויצמן לפרק "עוה"ד והלקוח" העוסק, ביןן היתר, בקביעת תנאים הולמים לעשיית שעבוד להבטחת שכר טרחת עורך-דין.

5. אמות המידה שנקבעו בפרסומים דלעיל מקובלים על הועדה.

(43196)

ניגוד עניינים כשעורך-דין משמש גם שמאי מקרקעין ומטפל באותו עניו של לקוחו

עיסוקים אסורים/נוספים

העובדות:

1. עורך-דין שהוא גם אדריכל ושמאי מקרקעין פנה לועוה"דביקש לקבל עמדתה לאמור להלן.

2. בחודשים האחרונים פנו אליו מספר לקוחות וביקשו כי ייצגם משפטית בתביעותיהם עפ"י חוק יישום תוכנית ההתנתקות התשס"ה2005-.

3. במקביל, התבקש הפונה לבצע עבור לקוחותיו דו"ח תיעוד פיזי (לא שומה) של רכושם בתמיכה לתביעותיהם מול מינהלת ההתנתקות.

4. ידועות לפונה הוראות הדין הכללי סעיף 11א' לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986-וכן ידועים לו סעיפים 11 ו11- (2) לתקנות שמאי מקרקעין (אתיקה מקצועית), תשכ"ו1966- בנושא ניגוד עניינים.

5. הפונה מבין את החוק השולל טיפול צולב כשמאי וכעו"ד רק כשהדבר מתייחס לעריכת שומות מקרקעין ולא לגבי ענין אחר לבד אם חלפו 3 שנים בין עריכת השומה לבין פעולתו כעו"ד והוא סבור כי מותר לו מבחינה אתית לייצג לקוחות במסגרת עיסוקו כעו"ד.

עמדת ועדת האתיקה:

1. ראשית דבר, ראוי לציין כי כלל 11א. לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986-, בוטל זה מכבר .

2. במקרה הנוכחי, חל סעיף 1 לכללי לשכת עוה"ד (עיסוק אחר), תשס"ג2003- ממנו עולה כי עורך-הדין אינו רשאי לטפל באותו ענין של אותו לקוח בשני עיסוקיו השונים.

3. תשומת לב הפונה הופנתה לנקוב בסעיף 1(ב) לכללים דלעיל, שמהם עולה כי הוא יכול לפנות לועדה מיוחדת מטעם הועד המרכזי.

(43533)


הסמכות לפעול עפ"י יפוי כח

יפוי כח


העובדות:

1. הפונה הוסמך בשנה האחרונה כחבר בלשכת עורכי הדין ורשום במחוז ת"א והמרכז.

2. כיום מועסק השואל כעורך-דין שכיר במשרד עורך דין שבו גם התמחה.

3. ממועד סיום תקופת ההתמחות ועד לאחר סיום בחינות ההסמכה לא עבד השואל כלל במשרד,

4. מעסיקו של השואל סבר כי יעסיקו לאחר תקופת הביניים ובתקופה זו הוחתמו לקוחות המשרד החדשים על יפויי כח ויפויי כח בלתי חוזרים (להלן: "יפויי הכח") אשר ממנים את השואל כמיופה כח ובאופן זה יוכל לפעול בתיקים מיד לאחר תקופת ההסמכה.

5. יצויין כי יפויי הכח נחתמו ע"י הלקוחות עוד בטרם הוסמך השואל כחבר בלשכת עוה"ד ואומתו ע"י עורך-הדין באותו מועד.

6. השאלה היא האם השואל יכול לפעול עפ"י יפויי הכח חרף החתמתם עוד בטרם היותו חבר בלשכה.

עמדת ועדת האתיקה:

לדעת ועדת האתיקה אין מניעה אתית ואף לא במישור האזרחי לפעול עפ"י יפויי הכח שבהם צויין שם השואל וזאת אפילו בטרם קבלת רשיון לעריכת דין.

תשומת לב השואל הופנתה אף לסעיף 6 לחוק השליחות, תשכ"ה1965-.

(43318)

השיקולים לפסלות שופט הכרעת דין

פסיקה משמעתית


הקובלנה שהוגשה כנגד הנאשם מייחסת לו עבירות על חוק לשכת עוה"ד עקב קבלת ייצוג עת קיים יסוד להניח כי השופט הדן בענין יפסול את עצמו מלדון.

העובדות
הרקע העובדתי אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים והנאשם הודה ברוב סעיפי הקובלנה פרט לשני הסעיפים המייחסים לו קבלת ייצוג ביודעו כי בינו לבין המתלונו, (להלן "השופט" או "המתלונן") קיימת קירבה וכן ביודעו כי למתלונן יש בו ענין אישי ממשי.
לפיכך ובהסכמת הצדדים הוגשו לביה"ד מס' מסמכים ונשמעו טיעונים עובדתיים - משפטיים של הקובל והנאשם ועלינו להכריע את הדין.
הנאשם ייצג את גרושתו של המתלונן בהליכים משפטיים שהתנהלו בביה"ד הרבני האזורי ובביה"ד הרבני הגדול.
בהליכים אלה נקבעו קביעות לא מחמיאות על המתלונן וביניהן כי הוא אינו דובר אמת.
עת ייצג הנאשם את גרושת המתלונן, הוא היה טוען רבני וכיום עו"ד.
זמן קצר לאחר שהסתיימו ההליכים בין המתלונן לגרושתו פסל השופט את עצמו מלדון בתיק שהגיע לפניו ובו ניהל הנאשם, בעודו טו"ר, תיק משפטי של צד לדיון וזאת מטעמים של טובת הלקוח - כדברי הנאשם.
במקרה דנן קיבל הנאשם על עצמו לייצג גברת בהליך משפטי שהתנהל בפני השופט.
קבלת הייצוג היתה ימים מספר לפני המועד בו היה קבוע התיק להוכחות.
במועד הדיון הגיש הנאשם בקשה בכתב לפסילת השופט והעברת התיק להרכב אחר.
כן הוסיף וביקש הנאשם, באותה בקשה, לדחות את הדיון למועד אחר מאחר ואינו יכול להופיע מסיבות אישיות וכן כי טרם הספיק ללמוד את התיק.
כן ציין הנאשם כי הואיל וטרם הוגשו תצהירים לא ניתן ממילא לקיים דיון להוכחות.
השופט דחה את הבקשה ללא הנמקה ועקב כך הגיש הנאשם בקשה להפסקת הדיון ע"מ לערער על החלטת ביהמ"ש בנושא הפסלות.
לאור זאת כתב השופט החלטה, שמהותה תלונה ללשכת עוה"ד על התנהגותו של הנאשם אשר לכאורה מהווה עבירה על הוראות סעיף 53 ב' לחוק לשכת עוה"ד תשכ"א
- 1961. (להלן "החוק")

טענות הקובל
הקובל מבקש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בשל כך כי הנאשם קיבל על עצמו לייצג צד בהליך בבית המשפט ויש לו יסוד להניח כי קבלת הייצוג תביא לכך שהשופט שנקבע לדיון באותו הליך לא ישב בדין עקב התקיימות עילה מעילות הפסלות המנויות בסעיף 53 ב' הנ"ל.

העילה הרלבנטית לענייננו היא, קיומו של ענין אישי ממשי בעוה"ד.

לגירסת הקובל היה לעוה"ד, במקרה דנן, יסוד להניח כי לשופט תהא עילת פסלות מכל אחד מן הנימוקים שפירט. ראשית, מתוכן המכתבים של הנאשם עולה כי כבר בעבר פסל השופט עצמו מלדון בתיק בו היה הנאשם מייצג צד להליך.
שנית, מדברי הנאשם עצמו לפיו הוא מספר לכל מי שמבקש ייצוג את הסיפור שהיה לו עם השופט.
שלישית, בקשת הדחייה שהגיש הנאשם מעידה כי הנאשם הניח שעל השופט לפסול את עצמו מלדון על אף שנוספה לה בקשת דחייה בשל נסיבותיו של הנאשם.
וכן מעצם טיבם של הליכים משפטיים בענייני משפחה עוצמת הרגשות בהם היא כזאת שיש בה כדי ליצור ענין אישי ממשי גם כלפי עוה"ד של הצד שכנגד.
הנאשם הגיש אמנם בקשה לאשר את הייצוג, אך זאת בדיעבד ולאחר שכב' הנשיא ברק החליט על כך בבקשת הפסלות.
בקשה שכזו היה על הנאשם להגיש טרם קבלת הייצוג ולא להגיש בקשה לפסילת השופט לאחר קבלת הייצוג.

טענות הנאשם

הנאשם מבקש לזכותו מאחר ושני העניינים היוצרים עילת פסלות אינם נוגעים לענייננו. אין ענין כספי בין השופט לעוה"ד ואין גם, לגרסתו, ענין אישי ממשי לשופט בעוה"ד.
לגירסת הנאשם הוא הרגיש חובה לספר ללקוחות, לטובתם, על המעורבות שלו עם השופט וזאת לטובת הלקוחות בלבד, אך לא בגלל שהוא חושב כי יש לו דבר נגד השופט או ההיפך.
אין גם לייחס כל חשיבות לכך שהשופט פסל את עצמו מלדון בתיק בו היה הנאשם מייצג מאחר והפסילה היתה זמן קצר אחרי המשפט שהתנהל נגד גרושתו ויש להניח כי אז השופט יודע עדיין מי זה הנאשם אך לא כאשר חלפו 5 שנים מאז.
כן מציין הנאשם כי היה מקרה בו ישב כמתמחה באולם השופט וזה לא אמר מילה על כך.
לגירסת הנאשם, את הבקשה לרשות לייצג על עוה"ד להגיש רק אחרי שהוא מגיע למסקנה שלשופט יש ענין אישי ממשי בו ובמקרה דנן הנאשם לא הגיע למסקנה שכזו.
לשאלות ביה"ד השיב הנאשם כי בקשרנ הפסילה היתה לבקשת הלקוחה ולטובתה בלבד.

דיון
סעיף 53 ב' לחוק לשכת עוה"ד הוסף לחוק בעקבות הוראת סעיף 6 לחוק נושאי משרה שיפוטית נמניעה מלשבת בדין) (תיקוני חקיקה) תשסי'ד - 2004. ס"ח תשס"ד מס' 1932 מיום 9.3.04 להלן ("חוק במ"ש").
חוק נמ"ש נועד ע"מ להסדין באופן סטטוטורי את העילות אשר בהתקיימן תהא על השופט חובה לפסול את עצמו מלשבת בדין.
עד לחקיקת החוק ניתנו החלטות ע"י נשיאי בימ"ש העליון בענייני פסלות ואף נקבעו כללי אתיקה שיפוטית עיוי הנשיא (בדימ') שמגר אולם הובעה דעה כי כללים אלה לא התגבשו לכלל הוראת דין מחייבת ומכאן הצורך בחקיקת החוק.
וראו בהרחבה דברי ההסבר בה"ח מס' 3250 תשס"ב עמ' 747.
תכלית החוק כפולה.
א. מניעת מניפולציות פסולות שנועדו לגרום לכך ששופט ימנע מלשבת בדיו באמצעות בחירת עו"ד לגביו קיימת עילה מעילות הפסלות.
ב. מניעת פגיעה ביעילות הדיונים, עקב הצורך בפסילת שופט, שנקבע כבר לדון בתיק, והחלפתו עקב מינוי המייצג ומניעת פגיעה בצד השני עקב הצורד בשינוי השופט שנקבע כבר לדון בתיק.
בחוק נמ"ש, תוקנו בהתאם כל החוקים העוסקים בענייני שפיטה וההוראות חלות גם על שופטים, דיינים, קאדים ובתי משפט צבאיים.
פרט לבעלי תפקידים שיפוטיים היתה לחוק השלכה גם על עוה"ד המייצגים בבתי המשפט וביתר הערכאות ולפיכד הוטלו מגבלות ייצוג על עוה"ד אם עקב ייצוגם עלול שופט לפסול עצמו מלדון בתיק.
הוראה דומה נקבעה גם בתקנה 9 א' לתקנות הטוענים הרבניים התשס"א - 2001
הוראת סעיף 53 ב' לחוק לשכת עוה"ד, מורה כדלקמן:
"53 ב ב התבקש עורך דין לקבל על עצמו לייצג צד בהליד בבית משפט, ויש לו יסוד להניח כי קבלת הייצוג תביא לכך שהשופט שנקבע לדון באותו הליך לא ישב בדין בשל התקיימות עילה מעילות הפסלות המפורטות להלן, לא יקבל על עצמו את הייצוג אלא אם כי ההליך הוא הליך קשור להליך קודם שבו ייצג עורך הדין את אותו צד או שבית המשפט התיר את הייצוג לפי בקשה שהגיש עורך הדין:
(1) השופט שנקבע לדון בהליך הוא בן משפחה של עורך הדין או שקיימת ביניהם קירבה ממשית אחרת:
(2) לשופט הדן בהליך או לבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בעורך הדין.
החוק אינו מגדין מהי "קירבה ממשית" או מהו "ענין ממשי" וביטויים אלה יש לפרש בפסיקה שתתפתח בעתיד.
בביהמ"ש טרם ניתנו פסקי דין בענין זה ושאלת פרשנותו של הסעיף תלויה ועומדת בבג"ץ 8905/04 פנדריק -נ- הרב אטלס.
לענין סעיף 53 ב' לחוק ר' מאמרה של ד"ר לימור זר-גוטמן כפי שפורסם בבטאון עורך הדין גליון מס' 48 (9/04).
הסעיף מונה שני תנאים מצטברים אשר בהתקיימם לא יקבל עוה"ד על עצמו את הייצוג (למעט החריגים המנויים בסעיף).
ראשית - כי נקבע כבר השופט שידון באותו הליך.
שנית - יש יסוד לעוה"ד להניח כי קבלת הייצוג תביא לכד שהשופט לא ישב בדין עקב התקיימות עילה מעילות הפסלות.
במקרה דנן אין ספק כי התנאי הראשון התקיים והשופט נקבע כבר לדון בתיק בו קיבל, לאחר מכן, הנאשם את הייצוג.
השאלה העומדת לדיון היא האם התקיים התנאי השני לפיו היה לנאשם יסוד להניח כי השופט שנקבע לדיון לא ישב בדין בשל עילה מעילות הפסלות.
עילת הפסלות הרלבנטית לקובלנה זו היא "עניין אישי ממשי" שיש לשופט בעוה"ד.
אין לדעתי תחולה לעילת "קירבה אחרת" אשר מתייחסת לקירבה במשמעות יחסים חבריים.
עילת "ענין אישי ממשי" מכוונת לדעתי לצד השלילי של היחסים להבדיל מהעילה הקודמת.
האם ניתן לומר כי במקרה דנן היה לנאשם יסוד להניח כי לשופט יש עניין אישי ממשי בו, עד כדי כך שיהא על השופט לפסול את עצמו בהתאם לדין ולפיכך אסור היה לעוה"ד לקבל על עצמו את הייצוג !
הצדדים טענו בנקודה זו והגישו לביה"ד מס' מסמכים מהם עלינו להסיק אם היה לנאשם יסוד להניח כי המתלונן יפסול את עצמו.
בבקשת הפסילה שהגיש הנאשם לביהמ"ש, יום לפני הדיון, ובה ביקש כי ביהמ"ש "יפסול עצמו" ויעביר הדיון להרכב אחר, ההנמקה לפסילה היא "מעורבותו" של הנאשם עם המתלונן כאמור בבקשה.
מהי אותה מעורבות בגינה התבקשה הפסילה לא פורש בבקשה.
הבקשה נדחתה ובעקבותיה הוגש ערעור כדין על החלטת הפסלות לנשיא בימ"ש העליון ובמסגרתו בקשה להפסקת הדיון עד למתן פס"ד בערעור.
מתוך נימוקי הערעור הנ"ל עולה ברורות כי הנאשם סבר כי על השופט לפסול עצמו מלדון בתיק בו מייצג הנאשם לקוח, כפי שעוה"ד שופט בעבר עת ניהל הנאשם תיק בו דן השופט.
עוד עולה כי הנאשם סבר, כאמור במפורש בערעור, שקיים חשש ממשי למשוא פנים אם לא יפסול השופט עצמו מלדון בתיק בו מייצג הנאשם את לקוחתו בפניו ולפיכך ביקש לקבל את הערעור על הפסילה ולפסול את השופט הדן בתיק.
לא ניתן לקבל את האמור בסעיף 9 למכתב תגובתו של הנאשם לתלונה שהוגשה נגדו ע"י המתלונן לפיו אין הנאשם חושב שיש לשופט משהו נגדו ולמצער, האמור בו אינו יכול לעלות בקנה אחד עם אשר נטען ע"י הנאשם בנימוקי הערעור הנ"ל.
המבחן על פי סעיף 53 ב' לחוק, הוא לא "ידיעת" עוה"ד כי על השופט לפסול את עצמו מלדון, די ב"יסוד להניח" כי יעשה כן לאור נסיבותיו של העניין שבינו לבין עוה"ד.
במקרה דנן שוכנעתי מתוד החומר שהוצג בפנינו כי אכן היה לנאשם "יסוד להניח" כנדרש בסעיף - ואף למעלה מכך - כי לשופט יש עניין אישי ממשי בעוה"ד אשר יגרום לכך כי השופט לא יישב בדין אם ייצג הנאשם לקוח בפניו.
לא רק מתוד נימוקי הבקשה והערעור ניתן להשתכנע כי היה לנאשם יסוד להניח זאת, אלא אף ולמעלה מהצורך
 מתוך עמדתו של השופט בתלונתו נגד הנאשם לפיה לאור העבר, יודע הנאשם  כי:
...לא אוכל לדון בתובענות שבהן הוא מייצג צד כלשהו".
איני רואה כל הבדל במעמדו של הנאשם כמייצג לקוח בין כטו"ר ובין כעו"ד.
בשני המקרים ה"עניין הממשי" של השופט במייצג קיים והפסילה מתחייבת כך בכל מעמד שהוא ולו למראית פני הצדק כפי שנכתב בנימוקי הערעור שהגיש הנאשם.
הנאשם הסתמך בטיעוניו על פסה"ד שניתנו בענין פרומדיקו:
ע"פ 1182/99 הורביץ נ' מדינת ישראל פד"י כרד נ"ד (2) 49 ובעקבותיו החלטת ביהמ"ש העליון בבג"ץ 1622/00 יואב יצחק נ' הנשיא אהרון ברק פד"י כרך נ"ד (2) 54.
אין, למרבה הצער, בשני פס"ד אלה כדי לסייע בהגנת הנאשם.
ראשית, משום ששני פסקי הדין ניתנו טרם התיקון בחוק לשכת עוה"ד, עפ"י חוק נמ"ש עת הפרקטיקה הנוהגת שלטה בכיפה ולכללים שהונהגו עפ"י הנחיות הנשיא שמגר לא היה תוקף מחייב או לפחות היתה דיעה החולקת על תוקפם המחייב ולא היתה, אן, עילה בדין המחייבת את השופט להתפטר ולפיכך פסק כב' השופט אור כי אין סיבה לפסילתו עקב יחסי החברות שבינו לבין עו"ד רובין.
שנית, משום שהעתירה לבג"ץ על החלטת כב' השופט אור נדחתה משני טעמים נוספים הראשון ,העדר עמידה לעותר בעילת פסלות הואיל ואינו צד לדיון והשני, שיהוי בהגשת העתירה לאחר שטיעוני הצדדים נשמעו כבר והתיק נקבע לעיון,
בנוסף הוסיף כב' ביהמ"ש בבג"ץ 1622/00 כי כל הצדדים הנוגעים בדבר התנגדו בתוקף לבקשת הפסלות.
לפיכך לא דן בג"ץ כלל בטענת הפסלות לגופה.
מכאן כי אינה דומה "הנחייה לשופט כי עליו לשקול אם בנסיבות הענין הנתון המובא לפניו הופעת פרקליט שהוא ידידו, או חברו הקרוב, אינה עלולה להכביד על יכולתו לדון דין אמת, או להתפרש שלא כהלכה בעיני הציבור" כפי שנאמר בבג"ץ 1622/00 פיסקה 12, להוראת חוק המחייבת את השופט לפסול את עצמו אם קיימת קירבה ממשית בינו לבין המייצג.
בהתייחס לפסקי הדין הנ"ל ולמשמעות התיקון בסעיף 53 לחוק ר' את מאמריה של ד"ר לימור זר-גוטמן, חוק נושאי משרה שיפוטית (מניעה מלשבת בדין) (תיקוני חקיקה) התשס"ד - 2004 פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת היפה. הארת דין א (3) 166, 169.
איני רואה גם כל חשיבות או משמעות לטענת הנאשם כי הגשת הבקשה לפסילה היתה לבקשת לקוחתו וע"מ שלא "יסתתמו טענותיה" כאכוור בסעיף 9 למכתב תגובתו לתלונה.
בכל הכבוד ללקוחה ולטענותיה, אין בנימוק זה משום היתר לעוה"ד לעבור על הוראות סעיף 53 ב' לחוק ולעקוף את איסור הייצוג במסווה דרישות הלקוח שאל"כ לא יהא לדבר סוף ודרישות הלקוח לעולם תגברנה על הוראת איסוד הייצוג וזאת מבלי להתייחס אפילו לעובדה כי בבקשת הפסילה אין כל נימוק שכזה והיא היתה בקשה לפסילה בלבד.
השיקול אם לייצג בפני השופט הוא שיקול שעל עוה"ד לשקול על פי הוראות הסעיף בלבד ומשקיים יסוד להניח כי הייצוג יגרור פסילת השופט כבמקרה דנן קמה החובה על עוה"ד להמנל מייצוג.
גם בבקשת הדחייה אשר נוספה לבקשת הפסילה אין כדי לסייע לנאשם.
אין בהוספת בקשת דחייה לבקשת הפסילה משום איונה של בקשת הפסילה, שאל"כ לכל בקשת פסילה ניתן יהא לצרף בקשה נוספת ובכך לעקוף את ההוראה בדבר איסוד הייצוג בפני השופט.
איני סבור כי ניתן לראות בבקשת הפסילה שהגיש הנאשם משום בקשה להיתר כדרישת הסעיף הן משום שאין בלשון הבקשה שהוגשה ולו רמז לבקשת היתר לייצוג וכל כולה אינה אלא בקשת פסילה בלבד והן משום הדרישה המפורשת בסעיף להמנע מייצוג, במקרה בו יש לעוה"ד יסוד להניח כי קיימת עילת פסלות, אלא אם כן בית המשפט התיר את הייצוג לפי בקשה שהוגשה ע"י עוה"ד.
על פי לשון הסעיף, על עוה"ד להגיש תחילה בקשה להתיר לו את הייצוג ורק לאחר מכן עליו לקבל את הייצוג, אם ניתן ההיתר.
לא כך נעשה במקרה דנן.
על פי האמור בבקשת הנאשם, הוא קודם קיבל את הייצוג ורק לאחר מכן הגיש בקשת פסילה, תוך קביעת עובדה מוגמרת.
זאת ביקש סעיף 53 ב' למנוע ובכך עבר הנאשם על הוראות הסעיף.
שוכנעתי מעל לכל ספק סביר שהיה לנאשם יסוד סביר להניח כי קיימת עילת פסלות וכי בקבלת הייצוג הייתה מניפולציה אשר פגעה ביעילות הדיון, לא עזרה לביהמ"ש לעשות משפט ופגעה בכבוד המקצוע ולפיכך יש להרשיעו בכל הוראות החיקוק המפורטות בכתב הקובלנה.
יש לציין כי להוראות סעיף 53 ב' השלכה ישירה על חופש העיסוק והגבלתו ועניין זה ראוי לבחון, אולם לא נטען בפנינו בנקודה זו ולפיכך לא מצאתי מקום להתייחס אליה לגופה ויש להניח כי טענה זו תעלה בעתיד עת יידון סעיף זה בביהמ"ש.

עמדת חב"ד 1
קראתי בעיון את הכרעת דינו המנומקת של חברי המלומד, אב"ד בתיק דנן, ובכל הכבוד הראוי, אין דעתי כדעתו.
חברי המלומד מדגיש, בהכרעת דינו, את נימוקיו של הנאשם הי בבקשת הפסלות שהגיש כנגד השופט (להלן: "המתלונן") לעניין ישיבתו במותב העומד לדון בעניינה של לקוחת הנאשם והן את נימוקיו לערעור שהגיש על דחייתה ע"י המתלונן של אותה בקשה לפסלות, ואכן - עולה, לכאורה, מאותם נימוקים, כי לנאשם היה יסוד לחשוש מניהול ההליכים בפני המתלונן, והגיע חששו לכדי כך שכאמור אף ראה לנכון להגיש בפני המתלונן את אותה בקשה דלעיל כי יפסול עצמו מלשבת כמותב באותם הליכים לאחר שקיבל על עצמו את ייצוגה של אותה בעלת דין, ומחמת אותו "עבר משותף" לנאשם ולמתלונן, כאשר הנאשם ייצג במעמדו כטוען רבני את אשת המתלונן בהליכים שהוגשו נגדה בביה"ד הרבני ע"י המתלונן.
בנוסף קובע אב"ד בהכרעת דינו - ולכך אני מסכים עימו
- כי המבחן על פי סעיף 53 ב' לחוק הוא לא "ידיעת" עורך הדין כי על השופט לפסול את עצמו מלדון, אלא שדי ב"יסוד להניח" כי יעשה כן לאור התקיימות עילה מעילות הפסלות המפורטות באותו סעיף, אלא שמכאן ממשיך אב"ד וקובע כי מתוך החומר שהוצג בפנינו, ונראה כי כוונתו בעיקר לאותה בקשת פסילה ולערעור עליה (אם כי נזכרת גם תלונת השופט עצמו בבחינת " למעלה מן הצורך"), היה לנאשם "יסוד להניח" כנדרש בסעיף - ואף למעלה מכך כי לשופט יש עניין אישי ממשי בעוה"ד אשר יגרום לכך כל "השופט לא יישב בדין" (ההדגשה של חב"ד) אם ייצג הנאשם לקוח בפניו.
אכן, וכדברי אב"ד, החוק אינו מגדין מהו אותו "עניין מכושי" שבגין קיומו הנטען הוגשה כנגד הנאשם התלונה נשוא דיוננו, ושומה עלינו אפוא לנסות וללצוק תוכן אל תוך אותו ביטוי, ככל שמדובר בעניין דנן.
בבואי לנסות וליצוק תוכן כאמור אל תוך אותו ביטוי, אין לדעתי כל מקום להתייחס להלך מחשבותיו בפועל של הנאשם עת שקיבל על עצמו את הייצוג הבעייתי או בסמוך לאחר שקיבל על עצמו את אותו ייצוג, הלך מחשבה בפועל שאותו ניתן להסיק בין מעדותו בפנינו וביך מתוך המסמכים שערך, ואשר הוצגו בפנינו. שהרי ממה נפשך. אם המבחן על פי סעיף 53 ב' איננו "ידיעת" עורך הדין, כי אם קיומו של "יסוד להניח וגו"' מה לנו לאותה ידיעה בפועל, אפילו היתה כזו לכאורה, אם בבסיסה הייתה מוטעית, וההנחות שעמדו בבסיסה אינן אלה שבהן מסביר סעיף 53 ב'?
ולענייננו - נראה כי הנאשם אכן העריך, עת שקיבל על עצמו את התיק, כי לאור "העבר המשותף" לו ולמתלונן עליו לפנות למתלונן בבקשה כי יפסול עצמו מלישב במותב, אך האם היה לו "יסוד להניח" כי על המתלונן לפסול עצמו מחמת העובדה שיש לו "עניין אישי ממשי" בנאשם?
על מנת לענות על השאלה, ובהיעדר פסיקה מנחה לעניינה, שומה עליכו לנסות ולפעול בדרך ההיקש. לעניין זה הפנה אותנו הנאשם להחלטתו של בית המשפט העליון בע"פ 1182/99 הורביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ד (2) 49 (להלן: "פרשת הורביץ") ולפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 1622/00 יואב יצחק 3' הנשיא אחרוו ברק ואח', פ"ד נ"ד (2) 54 (להלן: "פס"ד יצחק").
בפרשת הורביץ נכתב ע"י כב' השופט אור (סעיף 3 להר,לטה):
ייהכלל הנוהג בפרקטיקה מאז ומתמיד הוא, שהכרות או יחסי חברות בין שופט לבין פרקליט, להבדיל מיחסי קירבה משפחתית ביניהם, אינם פוסלים שופט מלדון בעניין בו מופיע אותו פרקליט. פרקטיקה זו מקובלת לא רק בתרבות המשפטית שלנו, אלא גם בתרבות המשפטית האנגלית, האמריקאית, הקנדית וכן בתרבות של שיטות משפט אחרות.
פרקטיקה זו מבוססת על ההנחה והניסיון, על פיהם אין חשש ממשי שחברות כזו תפגום באי התלות והנייטרליות בה ינהג השופט, כד נוהגים חברי השופטים, וכך נהגתי אני עצמי גם בעבר, כולל במקרים בהם ייצג אותו עורד דין עצמו, עורך דין פנחס רובין, אחד מבעלי הדין. איני רואה עילה לסטות מנוהג זה בנסיבות המקרה.
אין דומה מקרה בו חברו של שופט הינו צד לדיון או עד מרכזי בו למקרה בו חברו של שופט היכו פרקליכז המופיע בפניו. במקרה הראשון, נדרש שופט לחוות דעה על מהימנות עדים  שהנם חבריו או לפסוק בעניין אישי שלהם, ועל כן עלול להיווצר חשש של ניגוד עניינים, במקרה האחרון, עורד הדין אינו צד לדיון, מהימנותו איגה עומדת למבחן, וברור לכל שהוא אד מעניק את כישוריו ושרותיו המקצועיים לאחר, בעל הדין".
ובפס"ד יצחק נפסק (סעיף 12 לפסה"ד):
"אכן, יחסי ידידות וחברות, בין שופטים לבין פרקליטים, שלרוב נובעים מרקע אישי משותף או כ(מ'לורבות בפעילות מקצועית משותפת בעבר, הם נפוצים ומקובלים בקהילת המשפטנים. ככלל, אין בקיומם של יחסים כאלה כדי לשלול אפשרות של מפגש, בין השופט לבין הפרקליט שהוא חברו או ידידו, באולם המשפטים. בשונה מנגיעה אישית ישירה של השופט בנושא הדיון, ובשונה מקירבה משפחתית או חברתית למי מבעלי הדין, יחסי חברותו של השופט עם פרקליט המופיע לפניו אינם יוצרים פסלות "אינהרנטית". השופטים מוחזקים כיודעים ואמונים להבחין בין עשייתם על כס המשפט לבין חייהם הפרטיים, וגם הפרקליטים, בהופיעם לפני שופט שמהוץ לאולם המשפטים הוא ידידם הקרוב. מוחזקים כיודעים לשמור על מידת הריחוק המתחייבת מן המעמד".
ולענייננו: נראה לי כי כאשר מדבר סעיף 53 ב' הנ"ל על "עניון אישי ממשי" שיש לשופט בעורך הדין, ניתן לחשוב, לדוגמא, על מצב שבו השופט ועורך הדין הינם שכנים שקיים ביניהם סכסוך אלשי כלשהו על רקע שכנותם, ואזי ברי כי קיים ביניהם אותו "עניין אלשי ממשי".
אך כשמתמצה כל אותו "עניין" שבין השופט לעורך הדין בכך שעורד הדין ייצג בעבר לקוח שעימו היה לשופט סכסוך, חזקה היא הן על השופט והן על עורך הדין כי ידעו לעשות איש איש את מלאכתו נאמנה, ובדלוק באותה חברות שבין הפרקליט לשופט שאינה צריכה להפריע לאותו שופט מלישב בדין בעניין לקוחו של אותו פרקליט, כך גם תחושות קשות (היינו: ההופך מחברות) שייתכו וקיימות אצל אותו שופט כלפי מי שייצג בעבר את יריבו, אינן יוצרות "פסלות אינהרנטית", והשופט חייב להיות מוחזק כמי שיודע ואמון להבחין בין עשייתו על כס המשפט לבין חייו הפרטיים.
ודוק: ייתכך שאכן מיטיב היה המתלונן לעשות לו פסל עצמו מלישב בדיך באותו מקרה שבו פכה אליו הנאשם בבקשת הפסלות, כשם שייתכן וטוב היה עושה הנאשם אם מלכתחילה לא היה מקבל על עצמו את הייצוג בנסיבות. אד גם אם היה המתלונן בוחר לפסול עצמו, לא היה עושה כן מחמת שהיה מחוייב בכך בנסיבות, אלא שככואמר פס"ד יצחק הנ"ל. "מחשש שבנסיבות העניין עלולה ישיבתו באותו משפט להכביד על יכולתו למלא כראוי את תפקידו השיפוטי, או ליצור מראית לא נאותה". ואם היה הנאשם בוחר שלא לקבל עליו את הייצוג, הרי שמצידו לא היה עושה כן משום שמחוייב היה לעשורנ כן, אלא שיירנכנו כל מיני שיקולינ] אישיים שבשלם עשוי עורך דין להימנע מלקבל על עצמו ייצוג לקוח בתיק הקבוע כבר לדיון בפני שופט פלוני, כגון קיומה של מתיחות אישית קשה בין הפרקליט לבין השופט שמקורה בייצוג לקוחות אחרים בפני אותו שופט בעבר. אך הניתן לומר כי במקרה של קיום מתיחוונ בין הפרקליט לשופט שמקורה באמור לעיל, חייב אותו פרקליט להימנע מייצוג לקוחות בפני אותו שופטז נראה שהתשובה לכך הינה שלילית.
סיכומם של דברים: אין נפקא מינה, לדידי, להלך מחשבתו של הנאשם דנן כפי שבא לידי ביטוי באותם כתבי בי דין שערד כשם שאין נפקא מינא לדידי להלך מחשבתו של המתלונן. השאלה הרלבנטיוו לענייננו היא אם היה לנאשם יסוד סביר להניח כי קבלת הייצוג על ידיו תביא לכך שהמתלובו לא ישב בדין בשל התקיימות עילת הפטלות של קיום עניין אישי ממשי בינו לין הנאשם. בהיעדר עניין אישי ממשי אובייקטיבי מדעיקרא, ולמסקנה בדבר היעדר עניין כאמור הגעתי לעיל - לא היה קיים, מן הסתם, יסוד להניח בנסיבוונ קיומה של אותה עילת פסלוונ.
התוצאה היא שלו דעתי תתקבל - יש לזכות את הנאשם בתיק זה.
חב"ד 2 הצטרף לעמדתו של חב"ד 1.

פסק דין
אשר על כו הוחלט ברוב דעות לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב הקובלנה.
(בד"מ 82/05)