יום שישי, 21 יולי 2017

מאגר כתבי עת · עט ואתיקה

  גליון 81 · תאריך פרסום אוגוסט 2005 · עט ואתיקה

הסגת גבול המקצוע - מגמות בפסיקה וקריאה לתיקון החוק

חברים וחברות יקרים,

ס' 20 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961- (להלן: "החוק"), קובע רשימה סגורה של פעולות המיוחדות אך ורק לעורך דין. מדובר בייצוג של אדם אחר וכל טיעון ופעולה אחרת בשמו לפני בתי משפט, בתי דין, בוררים וגופים ואנשים בעלי סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית; ייצוג אדם אחר וכל פעולה אחרת בשמו לפני רשימה סגורה של רשויות שונות (משרדי ההוצאה לפועל, רשם החברות, רשם השותפויות, רשם הפטנטים והמדגמים ועוד); בעריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בשביל אדם אחר, לרבות ייצוג אדם אחר במשא זכותן משפטי לקראת עריכת מסמך כזה, ובייעוץ וחיווי דעת משפטיים. לס' 20 חשיבות רבה שכן הוא שומר מפני הסגת גבול המקצוע, היינו הוא מייחד את המקצוע לעו"ד בלבד, כך שמי שאינו עו"ד ועושה פעולה שנתייחדה לעו"ד, מבצע עבירה פלילית של הסגת גבול המקצוע. ואכן, ס' 96 לחוק קובע, כי "מי שאינו עורך דין ועושה פעולה שנתייחדה לפי חוק זה לעורכי דין, דינו - קנס חמשת אלפים לירות". יתר על כן, "לא יזדקק בית משפט לתביעת שכר בעד שירות שנתן מי שאינו עורך דין, במידה שהיה בו שירות שנתייחד לפי חוק זה לעורכי דין" (ס' 98 לחוק).
בתי המשפט רואים לעיתים בחומרה את התופעה של הסגת גבול המקצוע. עם זאת, לדעתי, לאור הגידול המואץ במספר עוה"ד והחשש מירידה ברמתם ובשירות הניתן ללקוחות, התעלמות מתופעה מדאיגה זו עלולה לגרום לירידת קרנו של מקצוע עריכת הדין ולפגיעה חמורה נוספת בתדמיתו. יצוין, כי בתי המשפט מוטרדים מן הפגיעה בציבור הלקוחות, יותר מפגיעה כזו או אחרת בתדמית עוה"ד. אכן, כפי שלא יעלה על הדעת שמי שאינו רופא יבצע ניתוחים, כך לא ייתכן שמי שאינו עו"ד, יבצע פעולות שיוחדו לעו"ד. דומה, כי זה המינימום שניתן לדרוש.
על עיקרים אלה עמד לאחרונה כב' השופט מנחם קליין בת"א (ת"א) 11293/02 מאל - המרכז הארצי לפיצויים לנפגעי תאונות בע"מ נ' אלברט בן ברוך, דינים-שלום כרך כג 538 (להלן: "עניין מאל"). בעניין מאל נדונה תביעה של חברה שהתמחותה ועיסוקה במימוש "זכויות רפואיות" של לקוחותיה, כלפי המוסד לביטוה לאומי ו/או משרד הביטחון. החברה תבעה את שכר טרחתה מהנתבע, על-פי הסכה שכר טרחה בין הצדדים. הצדדים לא העלו טענה לגבי תחולת ס' 98 לחוק. היה זה בית המשפט שהעלה מיוזמתו את הטענה והחליט לבסוף לדחות את התביעה, תוד שציין כי לתובעת לא קמה הזכות לגבות שכר טרחה מאת הנתבעת, וזאת מכוח סי 98 לחוק, אשר "בא בעצם לאותת לאותם חברות, ארגונים ואנשים פרטיים, להם אין כל מיגבלות אתיות ואחרות, שכאשר הם פולשים לתחום לא להם ואף אם מחתימים לקוחות תמימים על 'הסכמי שכר טרחה' למיניהם, שירותם לא יזכה בגיבוי בית המשפט בעת גביית 'החוב' המגיע להם".
ראוי להפנות לפסיקה נוגדת של כב' השופטת תמר אברהמי בת"א (ת"א) 60143/03 בר מדיקס בע"מ נ' צדיק מנחם קמאל, אשר נסב אודות תביעה שהגישה חברה העוסקת "במתן סיוע למימוש זכויות בגין מצב בריאות", לתשלום תמורה חוזית בגין סיוע שנתנה לנתבע בגין הגשת תביעה למוסד לביטוה לאומי. הנתבע טען, בין השאר, כי השירות שנתנה לו התובעת מהווה פעולה שיוחדה על-פי דין לעורכי דין. בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי לאור חוק יסוד: חופש העיסוק, יש לפרש בצמצום את ס' 20 לחוק הואיל והוא אינו כולל את המל"ל בגדרו, ואז סיוע מהסוג שניתן על ידי התובעת אינו אסור לפי דין, מכאן, שמילוי טופס הפנייה אל המל"ל (ולקצין התגמולים) - לרבות סיוע בכל הנדרש לשם מילויו והגשתו באופן מיטבי מבהינת הלקוה ותיאום אדמיניסטרטיבי המו העברת מסמכיה הסרים - אינו אסור על מי שאינו עורד-דין.
לפיכך, כדי למנוע פסיקות סותרות מעין אלה ולהבהיר את המצב החוקי, ראוי לתקן את ס' 20 לחוק ולהכליל בתוכו גופים נוספים, כגון: מוסדות תכנון ובנייה, המוסד לביטוח לאומי, רשויות המכס ומע"מ, רשם המפלגות, רשם העמותות ורשם מאגרי המידע. אף כי ייתכן שניתן לכלול את כל אותם הגופים בגדר סעיף 1(20) לחוק (גופיה ואנשיה בעלי סמכות מעיו שיפוטית), ראוי הוא - למען הסדר הטוב - לתקן את החוק כד שיכלול פעולות ייצוג אלו כפעולות המיוחדות לעורכי הדין, ואני מנצל במה זו על מנת לקרוא למחוקק לפעול בענין זה ללא דיחוי.
כמו כן, הנני מוצא לנכון לברך את עוה"ד אוריאל עינב וסיני קהת על מינויים כיו"ר משותפים של ועדת האתיקה המחוזית. עו"ד עינב מונה אף לסגן יו"ר ועד המחוזי. אני מאחל להם הצלחה בתפקידם.

לשירותכם בכל עת,
עו"ד אילן בומבך
יו"ר ועד מחוז ת"א והמרכז.

המגבלות החלות על פעולותיה של עמותה מכח הוראות חוק לשכת עוה"ד, תשכ"א – 1961

פעילות מקצועית - שונות

העובדות:
1. עמותה הרואה עצמה כמייצגת אינטרס ציבורי ופועלת, בין היתר, באמצעות עורכי דין, שיגרה לועדה דגם של התקשרות של הלקוח עם באי כח העמותה.
2. העמותה מבקשת לקבל את חוות דעת הועדה לגבי עצם ההתקשרות בין הלקוח לבינה הנעשית על דרך של הצהרת הלקוח והכוללת בחובה תנאים מתנאים שונים.
3. העמותה מבקשת לדעת האם ההתקשרות האמורה של הלקוח אינה נוגדת את הכללים 14 ו 16-לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986.

עמדת ועדת האתיקה:
1. העמותה אינה רשאית ליתן שירותים משפטיים נוכח האמור בסעיף 20 לחוק לשכת עוה"ד, תשכ"א1961-.
2. יתכן והעמותה רשאית לממן שירות משפטי לאנשים שונים ע"י עורכי דין מטעמה, אך עורכי דין אלה חייבים לקיים את כללי האתיקה המקצועית ולהתייחס אל הלקוחות כלקוחותיהם. אין בעובדה שהופנו באמצעות הסעד המשפטי שמעמידה העמותה כדי למעט מהחובה האתית.
3. ניתן, אולי, להתיר לעו"ד הסבור כי המשך ייצוג הלקוח סותר את עקרונותיו, להשתחרר מייצוג הלקוח, אך על השחרור להיות כפוף לתנאי כלל 13 לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986.
4. למעט במקרים הנזכרים בכלל 14 (ד) לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986-, אין אפשרות להתנות על האיסורים לפעול בניגוד עניינים, לרבות עפ"י כללים 14 ו16- לכללים הנ"ל.
5. הועדה מדגישה בתשובתה, כי האיסור לפעול בניגוד עניינים נועד להגן לא רק על הלקוח עצמו אלא גם על הציבור בכלל ועל אימון הציבור בעורכי דין.

(42521)

כיצד יש לנהוג בלקוח הלוקה בנפשו ואיר לו אפוטרופוס

 

עוה"ד ולקוחו


העובדות:
1. עורך-דין מייצג לקוח שהוא אדם צעיר ובגיר.
2. הלקוח הוכר ע"י המ.ל.ל. במסגרת נכות כללית בשיעור של 50% בגין הפרעה נפשית והתנהגותית קשה על רקע סכיזופרניה והמ.ל.ל. קבע את מוגבלות הלקוח בעבודה בשיעור של 100%.
3. לפני מספר שנים היה הלקוח מעורב בתאונת דרכים בה נגרמו לו נזקי גוף קלים. כתוצאה מכך מונה מומהה רפואי מוסכם שקבע כי הלקוח אינו סובל מנכות בעקבות אותה תאונה.
4. לאחר מו"מ בין עוה"ד וחברת הביטוח הסכימה המבטחת לשלם ללקוה פיצוי בגיו נזקי הגוף שנגרמו לו בסך של 10,000.- ש"ח, שהינו סכום סביר בהתחשב בכך שלא נגרמה ללקוח נכות בגין התאונה.
5. הלקוח לא הוכר כפסול דין אם כי המ.ל.ל. מינה את אבי הלקוח כ"מקבל גימלה" עבור בנו עפ"י סעיף 304 לחוק המ.ל.ל.
6. הלקוח מסרב בכל תוקף לחתום על שטרי הפטור לצורך קבלת הפיצוי.
7. עורך הדין מבקש לקבל את עמדת הועדה בדברים הבאים:
א. כיצד יש להמשיך הטיפול בתיק כאשר הלקוח, שהינו מוגבל בשכלו ולא מונה לו אפוטרופוס אינו משתף פעולה ומסרב לחתום על שטר פטור, למרות שהתנאים בו הם לטובתו.
ב. האם על עוה"ד לסיים את תביעת הפיצויים, כבקשת האב שמונה כ"מקבל גימלה", כאשר הפשרה, למיטב הכרתו של השואל, היכה טובה מאוד או שמא עליו להתפטר מהמשך הטיפול בתיק.
ג. כיצד ניתן לגבות את שכר טרחתו.

עמדה ועדת האתיקה:
 

הועדה השיבה לעוה"ד כי ע"ס העובדות המפורטות בפנייתו כל עוד לא מונה ללקוח אפוטרופוס אין הוא יכול לפעול בניגוד לדעתו.
(42266)

הזכות לייצוג לקוח

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1. עורך-דין הועסק כשכיר, בחברת אופנה במשד כתשעה ר,ודשיכ), בתפקיד שאינו מקצועי.
2. עובדת לשעבר, באותה חברה, פנתה אל עוה"ד וביקשה לשכור את שירותיו בהליך משפטי אותו היא מקיימת נגד החברה הנ"ל.
3. עוה"ד מבקש לדעת האס קיימת מניעה אתית המונעת ממנו את ייצוגה של העובדת.

עמדת ועדת האתיקה:
1. הועדה השיבה כי אין מניעה שייצג את העובדת הנ"ל כנגד חברת האופנה, מקום עבודתו לשעבר.
2. האמור לעיל, הינו בכפוף לכך שאין הייצוג האמור נמצא בסתירה לתנאי הסכם העבודה שלו וכן לכך שאין ברשותו מידע סודי שבו יוכל לעשות שימוש, בהקשר למעבידו לשעבר.
(42569)

החסיון החל על לקוחותיו של עורך-דין

חסיון מקצועי

העובדות:
1. עורד דין ערך בעבר הסכם הלוואה עבור שני צדדים.
2. נתגלעו מחלוקות בין הצדדים והם סיכמו ביניהם את רשימת העדים שיוזמנו לדיון בביהמ"ש, לרבות עוה"ד, השואל.
3. עורד הדין מבקש לדעת האם הוא יכול לתת תצהיר המפרט את נסיבות המקרה עוד טרם מתן עדותו - שכן ייתכן ותצהיר כזה ייתר את הצורך בעדותו בביהמ"ש. בנוסף, מבקש עוה"ד לדעת האם יוכל להעיד באופן חופשי בנושא המחלוקת או שמא יהא בכך משום הפרת חובת החסיון הואיל והוזמן לעדות עייי שני הצדדים.

עמדת ועדת האתיקה:
1. הועדה השיבה לפונה כי מן הראוי שלא יתן תצהיר בענין נשוא פנייתו אלא יופיע למתן עדות תוד מתן אפשרות למי מהצדדים, שירצה בכך, לטעון לחסיון במהלך הדיון והעדות וליתן לביהמ"ש את אפשרות ההכרעה בנושא.
2. הועדה סבורה כי המידע שברשות הפונה אינו חסוי לטובת לקוח אחד כנגד הלקוח האחר והחסיון אינו חל לטובת אחד מהצדדים, כאשר שניהם מיוצגים באותו ענין ע"י השואל.

(42407)

היכולת לערוב ליציאה מהארץ של חייב בתיק הוצל"פ

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1. עורד דין פנה לועדה וביקש לקבל את עמדתה בשאלה, האם נוכח הנקוב בכלל 10 רישא לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986-רשאי עורד-דין לערוב לשובו ארצה של חייב בתיק הוצל"פ.
2. החייב אינו מיוצג ע"י פרקליט בתיק ההוצל"פ (החייב אינו מתנגד בתיק ולא הגיש בו כל בקשה).
3. הפרקליט מטפל, מטעם הלקוח, בניהול מו"מ בענין הסדר הפשרה מול ב"כ הזוכה ומטפל באותו לקוח באופן קבוע.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה השיבה לפונה כי בהנחה שאכן הוא הפרקליט אשר יערוב לשובו ארצה של חייב בתיק הוצל"פ, הרי, לכאורה, במקרה כזה, חל עליו איסור ליתן הערבות.

(42808)

סוגיית החסיון

חסיוו מקצועי

העובדות:
1. עורך-דין פנה לועדה (להלן עו"ד "א") והודיע כי פנה אליו עו"ד "ב" בבקשה ליתן תצהיר במסגרת תביעה בבית הדין האזורי לעבודה של עובדת בחברה כנגד החברה.
2. עורך-הדין "א" כיהן בעבר כב"כ החברה בעבודות משפטיות שונות לרבות טיפול במו"מ מול העובדים.
3. עוה"ד "א" אינו מטפל ואינו מייצג את החברה מזה כשלוש שנים.
4. עו"ד "ב", בשם עובדת החברה, מבקש מעו"ד "א" למסור תצהיר בהקשר להעסקת העובדת וזאת במסגרת תביעת העובדת בביה"ד לעבודה כנגד החברה.
5. שואל עו"ד "א" האם הוא יכול לתת תצהיר וכן להעיד נגד החברה, ככל שיוזמן לכך.

עמדת ועדת האתיקה:
1. הועדה השיבה לעורך-הדין כי על סמך העובדות שפורטו בפנייתו אליה, מן הראוי כי לא יתן תצהיר על מנת לאפשר לחברה לטעון לחסיון.
2. אם העובדת מבקשת להעיד את עורך-הדין, עליה לעשות זאת באמצעות זימונו לביה"ד ושם תוכל החברה לטעון לחסיון, ולקבל בסופו של דבר את הכרעת ביה"ד.

(42816)

המגבלות החלות על עורד-דין בייצוג לקוחות של שותפו למשרד

עוה"ד ומשרדו

העובדות:
1. שני עורכי דין מנהלים משרד משותף העוסק בתחום המעמד האישי.
2. אחד מעוה"ד קיים הליך של גישור בסכסוך גירושין ואילו עוה"ד האחר שבמשרד כלל לא טיפל בתיק זה ולא היתה לו מעורבות כלשהי בו.
3. האשה פנתה לעוה"ד, דהיינו, לשותף האחר, וביקשה ממנו ליצגה בהליכים שונים.
4. שואל עוה"ד האם בנסיבות אלה קיימת מניעה אתית לייצוגה של הלקוחה.

עמדת ועדת האתיקה:
1. ועדת האתיקה השיבה לפונה כי אינו יכול לקבל על עצמו את ייצוג הלקוחה.
2. הואיל והבעל והאשה ניהלו הליד גישור אצל שותפו של הפונה, יתכן והבעל מסר בהליך זה מידע סודי לשותף ולכן סבורה הועדה שאין זה ראוי כי האשה תיוצג ע"י הפוכה, באשר ייצוג כאמור יפגע קשות באמון הציבור בעורכי-הדין.
(42522)


החובה למסור עותק מהסכם שערך ושנחתם ביו שני צדדים

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1. עורכת-דין טיפלה בעריכת הסכמי גירושין בין בני זוג.
2. ההסכמים האמורים נחתמו ע"י בני הזוג וטרם הוגשו ע"י עוה"ד לאישורו של ביהמ"ש.
3. מאז חתימת ההסכמים הנ"ל חזרה בה האשה מהסכמותיה (במיוחד בנושא אחזקת הילדים והמזונות) וביקשה מעורכת הדין שלא להמשיך את הטיפול בגירושין ולא להגיש את ההסכמים שנחתמו ע"י הצדדים לאישור בית המשפט.
4. הבעל מצדו פנה לעורכת הדין וביקש לקבל עותק מהסכמי הגירושין מאחר שברצונו להגישם לבית המשפט המוסמך לכך.
5. בנסיבות האמורות מצאה עורכת הדין שלא להמשיך בייצוג הצדדים וביקשה לקבל את עמדת הועדה האם חלה עליה החובה לשלוח לכל צד עותק מההסכמים שנחתמו על ידיהם.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה השיבה לעורכת הדין כי על סמך העובדות שפורטו בפנייתה, רשאי כל צד לקבל עותק מההסכמים שנחתמו על ידיהם.
(42817)

האיסור על שיתוף פעולה עם בעלי מקצוע אחרים

עיסוקים אסורים/נוספים

העובדות:
1. עורכי דין פנו לועדה מסרו כי קיימת התארגנות של מספר עורכי דין מהמגזר הישראלי והערבי וכן בעלי מקצוע נוספים כמהנדסי בנין, שמאים, רופאים. אנשי דת ואחרים כאשר ההתארגנות האמורה נועדה ליתן  מענה משפטי  לבעיות של קניין במקרקעין במגזר הערבי.
2. הפונים ציינו כי בשנים האחרונות התבררה חומרת הבעיה בסקטור הערבי בענין שיוך הקרקעות עקב אי רישום זכויות וריבוי בעלים, יורשים וטוענים לזכויות במקרקעין במגזר זה.
3. עורכי הדין סבורים כי תחליף נאות ומקדים לפנייה לבית המשפט יהא הזמנת המעוניינים לביצוע הליך של גישור או בוררות בפני  הפורום המוצע לעיל ולכן הם מבקשים לבדוק את חוקיות השתתפותם בהתארגנות האמורה ובמתן פרסום הולם לאפשרות הפנייה לבירור מעין זה.

עמדת ועדת האתיקה:
ועדת האתיקה הסבה את תשומת לבם של הפונים לאמור בסעיף 58 לחוק לשכת עוה"ד, תשכ"א1961-, האוסר על עורך-דין שותפות ושיתוף עם מי שאינו עורך-דין.
(42520)

האם ניתן לצטט ביטויים גסים ומשפילים בתביעת לשון הרע

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1. עורך-דין פנה לועדה ומסר כי מרשתו מעוניינת להגיש תביעה בגין עוולת לשון הרע כנגד אדם אשר פגע בה והשפילה בפומבי.
2. שאלת עורך הדין הינה האם ניתן לצטט הביטויים הגסים והמשפילים בתביעת מרשתו לביהמ"ש ובתצהירים מתאימים.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה השיבה לפונה כי כאשר הביטויים הינם תכלית לשון הרע, אין מניעה לצטטם בתביעה ובתצהירים.
(42807)

סוגיית שמירת מסמכים

עוה"ד ולקוחו


העובדות:
1. עורד-דין ביקש מהועדה לקבל את עמדתה בנושא שמירה אלקטרונית של מסמכים במשרדי עורכי-דין.
2. סעיף 2 לכללי לשכת עוה"ד (שמירת חומר ארכיוני במשרדי עורכי-דין), התשל"א1971-, קובע כי על עו"ד חלה חובה לשמור על חומר ארכיוני למשך 5 שנים מעת סיום טיפולו בענין שמסר לו הלקוח או מסיום ההליכים המשפטיים בענין.
3. טוען עורך הדין כי מאז שהותקנו הכללים הנ"ל חלו שינויים טכנולוגיים המאפשרים כיום שמירת חומר ארכיוני באמצעים אלקטרוניים ללא צורך בהעתקים בכתב.
4. שואל עוה"ד האם שמירה אלקטרונית של מסמכים עונה על דרישת הכללים ומהווה תחליף לשמירת מסמכים על גבי נייר.

עמדה ועדת האתיקה:
1. הועדה הסבה את תשומת לבו של השואל לפרסום בגליון 71 של בטאון "עט ואתיקה", שם נדרשה לסוגייה דומה.
2. בנוסף, הבהירה הועדה לשואל כי אין מניעה לשמור באמצעים אלקטרוניים מסמכים שניתן להדפיסם (כתבי טענות, מכתבים וכיו"ב).
3. מסמכים חתומים אשר קיימת חשיבות לחתימה עליהם או מסמכים שהרשויות עשויות להיזדקק להם, יש לשמור את מקורם.
4. ההלכה בדבר כלל הראייה הטובה ביותר עדיין קיימת וככל שיהא צורך להשתמש במסמך כראייה ראוי לשמרו.
5. מסמכים כמו צוואות, פסקי-דין, החלטות בימייש או גוף ציבורי אחר יש לשמור את מקורם.
6. העולה מהמקובץ הוא כי יש צורך לשמור את מרבית המסמכים, לנהוג משנה זהירות בהם ובטרם ביעורם יש לקבל את הסכמת כל הנוגעים בדבר .
(42537)

אי מתן הסבר ללקוח אודות השימוש בכספים שהתקבלו ממנו

פסיקה משמעתית

הכרעת הדין

א. כתב הקובלנה המתוקן

1.       ביום 10/6/2004 הגיש הקובל את הקובלנה, בה נטען כי הנאשמת ביצעה מספר עבירות של קבלת כספים מאת הגב' ג. (להלן - "המתלוננת"), בטענת שווא כי הכספים מיועדים לצורך הוצאות לשם הגשת תביעה.
2. בפתח הדיון, ביקש הקובל למחוק מכתב הקובלנה סעיפים שונים, ולבצע בו תיקונים, כך שהטענה היחידה המתייחסת לאחזקתם של כספים שנותרה בכתב הקובלנה היא, שהנאשמת קיבלה לידיה ביום 22/8/2000, סכום של 6,900 הן , בתואנה כי מדובר בסכום הדרוש כהוצאות להגשת תביעה. בקשתו של הקובל לתיקון כתב הקובלנה אושרה על ידי בית הדין.
3. בסעיף 4 לכתב הקובלנה, נטען לגבי הנאשמת כי לא מסרה למתלוננת דיווח על השימוש בכספים שנמסרו לנאשמת, דו"ח על הוצאות או כל דו"ח כספי אחר.
4. כתב הקובלנה ייחס לנאשמת עבירות כדלקמן:
א. הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח בניגוד לסעיפים 54, 61 (1) ו61- (2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 וסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו
- 1986.
ב. אי דיווח על פקדונות, בניגוד לסעיף 61 (2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשב"א - 1961, ולסעיף 42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו - 1986;
ג. מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין בניגוד לסעיפים 53 ו61- (1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשב"א - 1961,
ד. התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, בניגוד לסעיף 63 (1), לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961.

ב. גרסת המתלוננת
5. המתלוננת טענה כי בפגישתה עם הנאשמת, מסרה לטיפולה עניין של הגשת תביעה כנגד מעבידה של המתלוננת, המתלוננת ציינה כי בקשר לאותו עניין, דרשה הנאשמת סכום של 6900 ש"ח, בעבור הוצאות שונות הקשורות להגשת התביעה, וכי סכום כזה נמסר לידי הנאשמת ביום 22/8/2000.
6. בעדותה בפני בית הדין המשמעתי, ציינה המתלוננת כי סכומים אלו, שנגבו על ידי הנאשמת, הוצגו על ידי הנאשמת כאגרות בית משפט, והוסיפה וציינה כי את שכר טרחתה של הנאשמת, אמורה היתה הנאשמת לגבות כאחוזים מתוך הסכומים שיתקבלו מידי מעבידה של המתלוננת, בסיומו של ההליך המשפטי.

7. המתלוננת, טענה כי נערך הסכם כתוב לגבי שכר טרחה והוצאות, אך הסכם כזה לא הוצג בפנינו. בא כוח הקובל, ציין כי יתכן שהמתלוננת חתמה על מסמכים אחרים הקשורים לתביעתה, ועל כן יתכן שלא נערך הסכם שכר טרחה כתוב. לשאלותיו של ב"כ הנאשמת, ציינה המתלוננת כי אינה זוכרת היטב את הסיכום הנוגע לשכר הטרחה, וכי יתכן שהיה מדובר ב10%- או ב12%- מהסכום שיתקבל מאת מעבידה.

ג. גרסת הנאשמת
8. גרסת הנאשמת מבוססת כל כולה על טענה עובדתית אחת, לפיה הסכום של 6,900 ש"ח, שהתקבל בידה ביום 22/8/2000, אינו אלא שכר טרחתה להגשת תביעה לבית הדין לעבודה.
9. בפני בית הדין הוצגה חשבונית שהוציאה הנאשמת.
10. לתמיכה בגרסתה הציגה הנאשמת דו"ח מתוך הנהלת החשבונות הפנימית של משרדה המציין כי הסכום שהתקבל מאת המתלוננת, הוצג בספרי החשבונות של הנאשמת כשכר טרחה, וכי היא שילמה מתוך סכום זה מע"מ כדין.
ד. ההכרעה העובדתית
11. הארועים נשוא קובלנה זו, התרחשו בשנת 2000 - כארבע שנים לפני הגשת הקובלנה והדיון בה. לאור חלוף הזמן, והתעממות זיכרונם של המתלוננת והנאשמת, מצאנו לנכון לייחס משקל יתר למסמכים שהוצגו בפנינו, וזאת כדי לפרש את נקודות המחלוקת בין הגרסאות העובדתיות.
12. אין מחלוקת כי המתלוננת פנתה אל הנאשמת בבקשה שתגיש בעבורה תביעה כנגד מעבידה של המתלוננת, לבית הדין לעבודה. כמו כו, טענות הצדדים לגבי הסכם שכר הטרחה, היו ששכר הטרחה שסוכם, היה כאחוזים מסכום הזכייה בתיק, כאשר הצדדים נרזלקו אם סכום זה ישולם לאחר מתן פסק דיך (כגרסת הכאשמת), או לאחר הגבייה בפועל מאת מעבידה של המתלוננת (כגרסת המתלוננת). בנוסף, גרסאות שני הצדדים הן כי ביום 22/8/2000, שולנ] נזכוכ] של 6,900 הן נ,טעכ] המתלוננת לידי הנאשכות. עיקר המחלוקת עלוה נסוב הדיון העובדתי בפנינו, היא מהותו של סכום זה.
13. מהמסמכים שהוצגו בפני בית הדין, עולה כי סכום התביעה שהוגשה, בסופו של דבר, לאחר זמן רב, ורק ביום 17/12/2001, לבית הדין לעבודה עמד על כ 73,000 - ש"ח, והתביעה התקבלה במלואה, בהעדר הגנה, רק ביום 19/5/2003.
14. הנאשמת טענה כי גבתה את הסכום של6900 ש"ח, על חשבון שכר טרחתה, ואף הציגה מסמך הנהלת חשבונות פנימי המראה כי מסכום זה שולם מע"מ (קרי - הסכום של 6,900 ש"ח הוא סכום שכר טרחה כולל מע"מ, ואינו סכום אגרות או פיקדון להוצאות לקוח, שאינם חייבים במע"מ).
15. בחשבונית שהוציאה הנאשמת למתלוננת איך הסבר או פירוט של מהות הסכום שקיבלה, ובעבור מה קיבלה אותו. החשבונית הנ"ל היא מסמך חסר, שאינו כולל פרטים, שהם פרטי חובה בכל חשבונית, לפ' הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), תשל"ג - 1973. חשבונית זו אינה מאפשרת הפרדה בין שכר טרחה, הוצאות לקוח, פיקדון או תשלומים אחרים, שכן נתונים אלו אינם מפורטים שם.
16. לא מצאנו לנכון, להתייחס לטיוטת הסכם שכר הטרחה שהוצג על ידי הנאשמת, במכתבה מחודש ינואר 2004. טיוטת הסכם זה, שאינה חתומה, אינה מעוה"ד אינה מורידה לעניין הסכומים שהתקבלו אצל הנאשמת בשנת 2000, ואין בהם הסבר או תמיכה לגרסתה, ואינם אלא ניסיון מאוחר (למעשה, מאוחר מדי) לתקן את אשר נעשה לקראת ההליך בפני בית דין זה.
17. כך, גם בין המסמכים השונים שהופקו על ידי הנאשמת (החשבונית ודו"ח הנהלת החשבונות) קיימת אי-בחירות וחוסר קוהורנטיות.
18. בבחינת גרסת הנאשמת, לא הוצגו בפנינו כל ראיות חיצוניות, מחוץ לשליטתה של הנאשמת, התומכות בגרסתה:
א. כאשר ניתן פסק הדין בתיק בבית הדין לעבודה (ביום 19/5/2003), וניתן היה לערוך חישוב סופי של שכר הטרחה לו טוענת הנאשמת - לא עשתה כך, למרות שטענה כי מועד ההתחשבבות הסופית הוא עם מתן פסק הדין. כאשר ניתן פסק הדין בתיק בבית הדין לעבודה, לא פנתה הנאשמת אל המתלוננת, ולא ביקשה ממנה הפרשי שכר טרחה, בסד של כ- 1900ש"ח  , שלפי חישוב שכר הטרחה לו טוענת הנאשמת, אמור היה להשתלם לה.
ב. לטענת הנאשמת, סכום האגרה שנדרשה לשלם, עם פתיחת התיק עמד על 238 ש"ח. לא הוצגה בפנינו כל ראייה כי הנאשמת ניסתה לגבות מהמתלוננת את סכום אגרה זה, בנפרד מהסכום שגבתה, ביום 22.8.2000. היות שלא הובאו בפנינו ראיות פוזיטיביות בהקשר זה, והיות שהקובל לא העלה טענות בהקשר זה, ולא ניתן לנאשמת להשיב בעניין זה, אין אנו רואים צורך להיזקק להוראות כלל 44 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו - 1986.
19. מהאמור עולה, כי הנאשמת גבתה מהמתלוננת סך של 6,900 מ", כאשר לא ברורה מטרתו של סכום זה. גם במועד הדיון בקובלנה, קיימות שתי גרסאות (גרסת המתלוננת וגרסת הנאשמת), לגבי מטרת הכספים - כאשר המסמכים החיצוניים (להבדיל מדו"ח הנהלת החשבונות הפנימי), אינם מבהירים מטרה זו.
ה. דיון
ס2. יחסי עורך דין - לקוח, דומים ליחסים בין כל נותן שירותי ייעוץ לבין לקוחו: היחסים הם יחסים מסחריים, בהם מתחייב היועץ לתת שירותים מקצועיים ללקוח כנגד שכר טרחה. עם זאת, שונים היחסים בין עורך הדין לבין לקוחו מהיחסים בין נותני שירותים אחרים לבין לקוחותיהם, וזאת בשל האמון המיוחד, שאמור הלקוח לרכוש לעורך דינו. לאור זאת, כוצפים מעורך הדין שינקוט הליכות מסחר משופרות, שקיפות מיוחדת בפעולות הכספיות, הן בכספים השייכים ללקוח (כדוגמת כספים שהתקבלו לפיקדון בעבור הלקוח, או כספי אגרות והוצאות שהוצאו בעבור הלקוח), והן בשקיפותו ובבחירותו של שכר הטרחה הנגבה.

21. לעיתים, עורך הדין מחזיק בידיו את כספי הלקוח לטובת תשלום אגרות והוצאות. לעיתים הוא מחזיק כספים שהתקבלו בעבור הלקוח, ולעיתים מחזיק הוא כספים המיועדים לתשלום שכר טרחתו של עורך הדין עצמו. ההבחנה בין סוגי כספים אלו היא תנאי הכרחי לשמירת האמון המיוחד, בין עורך הדין ללקוח. עורך הדין, אינו רשאי לעשות בכספי הלקוח כבשלו - עליו לתת ללקוח דין וחשבון ברור ומפורט על כספים המתקבלים בידיו או היוצאים מידו, בעבור הלקוח, תוד הפרדה ברורה בין שכר טרחתו של עורך הדין, לבין כספים שנגבו מאת הלקוח למטרות אחרות.

22. דין וחשבון זה, צורות רבות לו. יתכן שצורתו תהיה הסבר המצוי בהסכם שכר טרחה המפרט כיצד יזקפו הסכומים המתקבלים מאת הלקוה, יתכן שיהיה זה מכתב הסבר, דו"ח פירוט סכומים, פירוט תנועות בחשבון פיקדון או חשבון נאמנות, חשבונית מס שמולאה כדין והמפרטת את הסכוכוים ואת שימושם, תכתובת דואר אלקטרוני או גיליון הישוב. היוצא מאת עורך הדין ללקוחו, ומבהיר, בבחירות סבירה, את דרך החישוב ודרך התשלום של הסכומים השונים בקשר עם הטיפול המשפטי. העובדות במקרה שלפנינו מראות בבירור, כי דין וחשבון כזה - לא ניתן.

23. גרסת המתלוננת, לפיה הכספים נדרשו לצורך הוצאות ואגרות (ולא לשכר טרחה), מראה כי יתכן שהמתלוננת, לא ידעה לשם מה ישמשו הכספים שמסרה, ובכך מצאנו חיזוק לכך, שדיווח או פירוט, לא נמסר למתלוננת.

24. לא הוצג בפני בית הדין, מסמך כלשהו, שיצא מאת הנאשמת אל המתלוננת, המסביר לטובת מה נזקף הסכום בסך של 6,900 ש"ח , עליו נסוב דיון זה - לא בטרם הוגשה הקובלנה, ולא לאחר מכן.
25. הנאשמת היתה יוצאת ידי חובתה האתית, אילו היתה עורכת הסכם שכר טרחה המסביר דרך חישובו של שכר הטרחה ודרך תשלום ההוצאות והאגרות, או אילו היתה מציגה למתלוננת פירוט מסודר של זקיפת סכומי שכר הטרחה, האגרות, ההוצאות והפיקדונות בעניין שטיפלה בו, או אילו היתה מוסרת לה חשבונית מס המפרטת בעבור מה, קיבלה לידיה סך זה, של 6,900 ש"ח .

26. בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל, בעניין בד"א 106/98 ועד מחוז תלאביב נ' עו"ד פלוני [פדאור אתיקה (לא פורסם) 99 (8) 351], קבע:
"...כי למרות שבכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986-, אין הוראה ספציפית, המחייבת דיווח בכתב ללקוח על מצב הטיפול בענייניו, ולמרות שיש הוראה הקובעת שיש לדווח ללקוח על מצב ענייניו הכספיים, הרי יש לראות בחובת הדיווח הקבועה בכללים כמתייחסת לדיווח בכתב, ובייחוד כשהמדובר בכספים ובפעולות כספיות."
משמע, כבר נפסק שעורך הדין חייב דיווח ללקוחו על כל ענייני הכספים, וכי בכספים ובפעולות כספיות, חייב הדיווה להיעשות בכתב. חובה זו, לא מולאה בעניין שלפנינו.
27. בעניין בד"מ 25/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב - יפו 3' פלוני (פדאו"ר אתיקה (לא פורסם) 00 (8) 649, בפני: ד"ר וינברג, הורנשטיין ושלם), בסעיף 4 להכרעת הדין:
"אילו מסר הנאשם לידי המתלונן דו"ח מפורט ומעודכן, באופן סדיר ושוטף בעניין התיקים שניהל עבורו, כי אז היה חוסך לא רק את טרחתו וטרחת המערכת המשמעתית, אלא גם היה מונע מן המתלונן את התחושה המרה, שלא קיבל מעורך דינו את היחס המקצועי הראוי, במשך שנים על גבי שנים."
אין לנו אלא להצטרף לדברים אלו, תוד שנציין כי תחושתו המרה של המתלונן, אינה שיקול להרשעתו או לזיכויו של עורך הדין, שכן אין בוחנים את העבירה, לאור תחושתו של הלקוח, מה גם, שבעניין שלפנינו, הודיעה המתלוננת כי העניינים הכספיים הוסדרו, וכי הנאשמת ממשיכה לייצגה בעניין.
28. לשם ההשוואה בלבד, כללי האתיקה החלים על עורכי הדין במדינת ניו-יורק (ואינם חלים על הנאשמת) מחייבים אותם, שם (ולא את הנאשמת כאן), לתת ללקוח פירוט מלא של דרך חישוב שכר הטרחה המותנה, מייד כשניתן לחשבו:

הכללים הללו, שאינם חלים בעניינו, מחייבים את עורך הדין להוציא מסמך כתוב בסמוך לאחר קבלת העניין לטיפולו, ומחייבים אותו להוציא מסמך כתוב המפרט את הזכייה ואת דרך חישוב שכר הטרחה וחלקו של הלקוח מתוך הזכייה.
29. יפים במיוחד לענייננו, הדברים שנאמרו בעניין בד"מ 96 / 10 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים נ' עו"ד פלוני [פדאור אתיקה (לא פורסם) 97 (7) 41], בפסקה 13:
"...נראה לנו הדבר כאלמנטרי, שאם פלוני מפקיד כספו בידי פלוני, רשאי פלוני לדעת מה נעוה"דכספו ואין להתחמק מכך. וכשמדובר בעו"ד שנאמנותו ללקוח היא מאושיות המקצוע, והאמון שהצבור נותן לעוה"ד, חובה להיענות לכל בקשה לדו"ח כספי, ללא כל התחמקות, וזאת גם כדי לשמור על כבוד המקצוע בעיני הציבור (והייתי מוסיפה ואומרת גם בעיני עצמנו)."
30. רואים אנו חשיבות בפירוט חישוב שכר הטרחה והאגרות, כאשר מדובר בהסכם שכר טרחה המתבסס על אחוזים מזכייה - מאיזה סכום יגזרו האחוזים, מה נכלל באותם אחוזים ומהם הסכומים האחרים שעל הלקוח לשאת בהם - דבר אשר לא נעשה על ידי הנאשמת.

ו. הכרעת הדין
31. חובת הנאמנות ללקוח, מחייבת כי כאשר סוכם על שכר טרחה המבוסס על אחוזים, הצגתו של חישוב, מפורט במידה ראויה, וכאשר מדובר בסכומים משמעותיים, אף נתמך באסמכתאות, אשר יסביר ללקוח, בעבור מה שילם. חובת הנאמנות, מחייבת שקיפות בניהול העניינים הכספיים מול הלקוח. הלקוח זכאי לקבל דיווח כיצד הוצאו הכספים.
32. כאשר עורד הדין מקבל כספים מלקוחו, עליו החובה להסביר, הסבר סביר, כיצד עשה בהם שימוש - האם לצדדים שלישיים (כאגרות או הוצאות), או שמא לעורך הדין, לחשבון שכר טרחתו.
33. בענייננו, הנאשמת לא הבהירה למתלוננת, לא בהסכם שכר טרחה כתוב, לא בחשבונית מפורטת כדין ולא במכתב המפרט את מטרת הסכום שנגבה מהמתלוננת ולא בכל מסמד כתוב אחר, ולכן לא יצאה ידי חובתה האתית. משלא עשתה כך, ומשהועלו הסבריה הדחוקים של הנאשמת במועד הדיון, ולא מצאו תימוכין במסמכים חיצוניים (להבדיל ממסמך הנהלת החשבונות הפנימי - שאינו יכול להיות דין וחשבון ללקוח, כיוון שלא הוצאו)
- מצאנו כי החובות האתיות המוטלות על הנאשמת הופרו. משמצאנו כי הנאשמת הפרה את חובותיה האתיות, החלטנו להרשיעה בעבירות הבאות:

א. בעבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח בניגוד לסעיפים 54, 61 (1) ו61- (2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 וסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין נאתיקה מקצועית), התשמ"ו - 1986, בשל הפרהנ חובת הנאמנות ללקוח, בכד שלא ניתנו למתלוננת הסברים מתאימים לגבי השימושים של סכום הכסף בסד של 6,900 [1 , שקיבלה הנאשמת - מצאנו כי יש להרשיע את הנאשמת באשמה זו.

ב. מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין בניגוד לסעיפים 53 ו61- (1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 - בשל הוצאתה של החשבונית שבה חסרים פרטים ובשל אי מסירתם של דיווחים הולמים ללקוח על השימוש בכספים שנמסרו לעורך הדין - מצאנו כי יש להרשיע אה הנאשמת באשמה זו.

ג. התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, בביגוד לסעיף 61 (3), לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 - בשל ההרשעה בסעיפים א' ו-ג' לעיל - מצאנו כי יש להרשיע את הנאשמת גם באשמה זו.

34. באשר לעבירה של אי דיווח על פקדונות, בניגוד לסעיף 61 (2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961, ולסעיף 42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועוה"ד התשמ"ו - 1986 - התשתית העובדתית שהוצגה אינה מספיקה להוכחת הטעוה"די הכספים שהתקבלו אצל הנאשמת היו כספי פיקדונות כלל ועיקר, וקיים ספק אם הכספים הוצגו למתלונכת ככספי פיקדונות, הוצאות או שכר טרחה. בנסיבות אלו - החלטנו לזכות הנאשמת מעבירה זו.



גזר הדין

א. טיעוני הצדדים לעונש

1. בא כח הקובל, פרס הנמקות לענישה, שעיקרו יצירת הרתעה אצל ציבור עורכי הדין מפני הטעייה של קהל לקוחותיהם, וזאת כדי לשמור ולחזק את אמון הציבור בעורכי הדין, וכן ציין כי נסיבה מחמירה היא, היותה של המתלוננת עולה חדש. בא כח הקובל ביקש להשית על הנאשמת עונש של השעיה בפועל של 60 ימים  וכן הוצאות לקופת הלשכה.

2. בא כח הנאשמת ציין נסיבות לקולא, שעיקרן העדר הרשעות קודמות, היותה של הנאשמת עצמה עולה חדשה, את נסיבותיה האישיות המיוחדות, מצבה הרפואי ומצבה הכלכלי. נוסף על אלו, ציין בא כח הנאשמת, כי הנאשמת עשתה את מירב המאמצים ליישר את ההדורים עם המתלוננת וכי נכון להיום, ממשיכה המתלוננת להיות מטופלת בעניינה המשפטי, על ידי הנאשמת. בא כח הנאשמת ביקש כי בית הדין יסתפק בעונש של נזיפה.

3. בדבריה, הביעה הנאשמת חרטה על האירועים שהביאו להגשת הקובלכה כנגדה, והרחיבה בנסיבותיה האישיות המיוחדות אשר היוו רקע לאירועים בגינם הורשעה.

ב. שיקולי הענישה

4. אינטרס ההרתעה הגלום בענישה המשמעתית הוא בעל שתי רמות. האחת, ההרתעה האישית, המיועדת להשיב את הנאשם אל דרך הישר, והאחרת, ההרתעה הציבורית המיועדת להרתיע את ציבור עורכי הדין, מביצוען של עבירות משמעת. התוצאה של ההרתעה (בשני המישורים הנזכרים) היא חיזוק אמון הציבור בעורכי הדין.

5. אל מול גורמים כבדי משקל אלו, התרשמנו מנסיבותיה האישיית של הנאשמת, מאמציה להשתלב במקצוע עריכת הדין בישראל, מצבה הרפואי והמשפחתי, ונטל פרנסת משפחתה המוטל עליה, וכן מהחרטה שהביעה בפני בית הדין המשמעתי, על האירועים בגינם הורשעה.

6. נסיבה מקילה, היא העובדה שהוצגה בפנינו, כי המתלוננת ממשיכה לקבל מאת הנאשמת טיפול משפטי באותו עניין אשר היה הבסיס לתלונתה, כך שבמקרה הנדון, הפגם שנפל באמון המתלוננת בנאשמת וביכולתה המקצועית, בא על תיקונו. שיקומו של האמון בין הלקוח (המתלוננת) לנאשמת, מהווה שיקול להפחתת חומרת המעשים של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, הפגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין, והתנהגות שאינה הולמת עורך דין.

7. בעניין בד"א 106/98 ועד מחוז תל-אביב נ' עו"ד פלוני [פדאור אתיקה (לא פורסם) 99 (8) 351], שנזכר בהכרעת הדין, העונש שהוטל שם, היה אזהרה. במקרים האחרים שנזכרו בהכרעת הדין, היה רף הענישה גבוה יותר, אך זאת בשל הצטברות עבירות שונות, שם.

ג. גזר הדין
8. לאור האמור, ולאחר ששקלנו את השיקולים לחומרה ולקולה ואת נסיבותיו של המקרה, ובהעדרן של הרשעות קודמות, מצאנו כי העונש הראוי למעשיה של הנאשמת, בגינם הורשעה בתיק זה, הוא עונש של נזיפה.

9. בהביאנו בחשבון את מצבה הכלכלי אל מול הוצאותיה של הלשכה בקיומו של הליך זה, מצאנו לחייב את הנאשמת בהוצאות ההליך בסכום של 500 ש"ח , שישולמו לקופת לשכת עורכי הדין, בתוך 45 ימים. לא ישולם הסכום האמור במועדו, ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום גזר הדין יעד לתשלומו בפועל.
סנ. אנו מתירים פרסומה של הכרעת הדין וגזר הדין, ללא ציון פרטיה המזהים של הנאשמת.

(בד"מ 102/04)