יום שלישי, 20 נובמבר 2018

מאגר כתבי עת · עט ואתיקה

   גליון 77 · תאריך פרסום אוגוסט 2004 · עט ואתיקה

האם מאמן שהושעה ימשיך לאמן מתמחים? - קריאה לתיקון החוק

חברות וחברים יקרים,
ברצוני לייחד את הדיבור הפעם על מצב דברים לא ראוי, שלדעתי מצריך שידוד מערכות, ולמצער, בחינה מדוקדקת שלהן. על-פי המצב הנוהג כיום, אין כל מניעה מצדו של עו"ד שהושעה, לשוב באופן אוטומטי, לאחר תקופת השעייתו, ולאמן מתמחים, מכוח ההיתר שניתן לו קודם להשעייתו. אני סבור, כי זהו מצב בלתי מתקבל על הדעת, ואני קורא, גם מעל במה זו, לתקן בדחיפות את המעוות.
על-פי כלל 1 לכללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות), התשכ"ב1962-, עו"ד הרוצה לאמן מתמחה, מגיש ללשכה בקשת אישור. לאחר קבלת אישור הלשכה, רשאי המבקש, ככלל, לאמן מיום האישור. עלפי הדין המצוי, רשאית הלשכה לבטל את תואר המאמן בהתקיים אחת הנסיבות האמורות בסעיף 30 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961- (להלן: "החוק"): הלשכה נוכחה, על פי קובלנה של ועד מחוזי, היועהמ"ש לממשלה או פרקליט המדינה, שהחבר לא מילא כראוי את תפקידו כמאמן, החבר הורשע על-ידי בית-דין משמעתי ולאור הרשעתו סבורה הלשכה שאין הוא ראוי לשמש מאמן.
לכאורה, מדובר בהסדר ממצה וראוי. דא עקא, שההסדר הנ"ל אינו אלא "אות מתה", שכלל אינו נאכף בפועל. הועד המרכזי אינו מטפל באופן קבוע ומסודר בנקיטת הליכים לביטול אישור המאמן, לנוכח הרשעת עוה"ד ע"י בית הדין המשמעתי. לשון אחר, עו"ד שהורשע בביה"ד המשמעתי, חוזר לחנך דור חדש של מתמחים, וזאת מבלי להידרש ולהגיש "בקשת אישור" לפי סעיף 29 לחוק, ומבלי שכשירותו להמשיך לעשות כן נבחנת, חרף הרשעתו בדין. זהו עיוות שחובה לתת עליו את הדעת. ויוטעם, תפקיד המאמן איננו טכני אלא מהותי. זוהי דמות האב
אשר בהדרכתה עורך המתמחה את צעדיו הראשונים בפרקטיקה המשפטית. המאמן אמור להיות לא רק "בוס" אלא גם מורה ומנחה לחיים המקצועיים.
אשר על כן, ראוי לדעת הח"מ, להוסיף סעיף לחוק, אשר יעגן את החזקה הראויה, כי עונש של "השעיה לתקופה קצובה שלא תעלה על עשר שנים" שהוטל על עו"ד, הינו נסיבה כבדת-משקל שבעטיה יישלל, מניה וביה, אישור המאמן של החבר שנענש, ועל החבר יהיה מוטל הנטל לבקש מחדש את אישור המאמן ולנמק את בקשתו. על כן, מוצע בזה כי לחוק יתוסף סעיף 30א, בנוסח דלהלן: "ביטול אישור במקרים מיוחדים:
30א. על אף האמור בסעיף 2(30), יבוטל אישור המאמן לחבר אשר הוטל עליו עונש כאמור בסעיפים 4(68) ו68-(5) לחוק, ויינתן מחדש רק לאחר שהחבר אשר הוטל עליו עונש כאמור, הגיש בקשה חדשה לאישור כמאמן ובקשה זו אושרה ע"י ועדת ההתמחות שליד הועד המרכזי. ועדת ההתמחות תיתן לחבר הזדמנות לטעון טענותיו בפניה, בטרם תכריע בעניין בקשתו החדשה, כאמור".
הבחינה המחודשת ע"י ועדת ההתמחות מיועדת גם לבחון את בקיאותו של החבר בחוק ובהלכה הפסוקה, נכון למועד הגשת הבקשה החדשה כאמור.
מובן הוא, כי עד לתיקון החוק כמוצע לעיל, יש לפעול בדחיפות לאכיפתו הנמרצת של סעיף 2(30) לחוק
- לפחות בכל הנוגע לחבר אשר שב לפעילות רגילה לאחר שהושת עליו עונש של "השעיה לתקופה קצובה שלא תעלה על עשר שנים" או "הוצאה מן הלשכה"
- באמצעות הקמת וועדה שתבחן את הצורך להפקיע מידיו של החבר שהושעה את האפשרות לשמש כמאמן, תוך בחינת עניינו לפי נסיבותיו האישיות וחומרת מעשיו ועונשו.

לשירותכם בכל עת,
אילן בומבך, עו"ד
יו"ר ועד מחוז תל-אביב והמרכז

מהנחיות ועדת האתיקה

הבהרות והנחיות ועדת האתיקה
א.תשומת לב החברים מופנית לכך כי אם עורך דין מעוניין להתפטר מייצוג של לקוח בבית המשפט עליו להגיש בקשה מיוחדת לבית המשפט אשר ידון ויפסוק בה.
ב.הודעה זו מופצת לחברים בגליון זה שכן, לאחרונה, מתרבים המקרים שבהם מזלזלים החברים ואינם מופיעים למשפטים מבלי שקיבלו לכך היתר מביהמ"ש וכמובן שהדבר מכביד וגורם לקשיים בניהול המשפטים.
ג.לתוספת הבהרה יצויין כי עצם הגשת בקשת השחרור מהייצוג עדיין אינה מהווה שחרור מהייצוג ואינה משחררת את עורך הדין ומשלא התקבל שחרור כזה, חובה על עוה"ד להמשיך את הייצוג.

 

עורכת-דין כמושבעת בבית משפטבארצות הברית

פעילות מקצועית - שונות

1.עורכת דין ישראלית שהינה גם אזרחית ארה"ב זומנה להצטרף כמושבעת בבית משפט בארה"ב.
2.שואלת עורכת הדין האם קיימת מניעה מלכהן כחברה בחבר המושבעים במשפט האמור בארצות הברית.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה השיבה לפונה כי אין מניעה לכך שעורכת הדין תכהן בחבר המושבעים בבית המשפט בארצות הברית.
(39085)
עוה"ד ולקוחו

השאילתא:
האם חייב עו"ד להמציא ללקוח לפי דרישתו, מעבר לפסקי דין והחלטות מעין שיפוטיות, כל מסמך שהלקוח דורש מתיק העבודה של עוה"ד

העובדות:
1.עו"ד פנה לועדה בדבר זכות הלקוח לקבל כל מסמך מתיקו.
2.בכל תיק שמתנהל אצל עו"ד ישנם מעבר לפסקי דין ולהחלטות שיפוטיות גם מסמכים רבים שהם בגדר ניהול שוטף של התיק.
3.שואל עוה"ד עד כמה הוא חייב להמציא ללקוח מסמכים או צילומי מסמכים מתוך התיק המתנהל אצלו והכולל חומר רב.
עמדת ועדת האתיקה:
ועדת האתיקה סבורה שכל מסמך הנמצא ברשות עורך הדין הוא בבעלות הלקוח. (ראה סעיף 10 לחוק השליחות). לפיכך, הלקוח זכאי לקבל צילום מכל מסמך שהוא.
יצויין כי עוה"ד אינו צריך לשאת בהוצאות הצילומים.
(38816)

חברות מוגבלת ומגבלותיה

פעילות מקצועית - שונות

השאילתא:
1.משרד הבריאות פנה לוועדה כדי לברר המשמעות של הגבלת חברות בלשכת עוה"ד עפ"י סעיף 52 ב' לחוק לשכת עוה"ד, תשכ"א1961-.

2.במיוחד מתבקשת עמדת הועדה לשאלה האם רשאי עו"ד שחברותו מוגבלת להציג עצמו ולהשתמש בתואר "עורך-דין" על מסמכים או להציג עצמו כעו"ד בנוסף לכל תואר אחר.

3.שאלה נוספת שנשאלה היא מהו הדין לגבי עו"ד שחברותו מוגבלת אולם הוא גם פסיכולוג המכין חוות דעת לבית המשפט שבה נכללים נתוניו לגבי פרטי נסיונו והשכלתו גם כעורך דין.

עמדת ועדת האתיקה:
לנוכח פסיקת בית המשפט העליון בבג"צ 4000/93 אלראי - קנבל נ' לשכת עוה"ד על עורך-דין שחברותו מוגבלת להוסיף את המילים "בלתי פעיל" או "בחברות מוגבלת" לאחר התואר עורך דין וזאת על מנת שבפרסום לא תהיה משום הטעיית הציבור.

(38818)

האם חלה חובת ציון התואר עורך-דין במגעיו עם גורמים שונים

פעילות מקצועית - שונות

העובדות:
1.עורך דין הינו חבר בהנהלת עמותות שונות ופועל בהן בהתנדבות.
2.בעמותות אלה הוא אינו מכהן כיועץ משפטי.
3.במסגרת פעילותו הציבורית בעמותות
משתתף עוה"ד, בין היתר, בישיבות ובמפגשים לרבות
פגישות עם עורכי דין.
4.האם חלה על עוה"ד החובה להציג את עובדת היותו עורך-דין בישיבות האמורות.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה השיבה לשואל כי אין הוא חייב להציג עצמו בכל מקרה כעורך דין ואולם כאשר מתנהל מו"מ או דו שיח בין שני צדדים בו השואל משתתף בשם עמותה ראוי שיגלה לצד השני את דבר היותו עורך דין - וזאת על מנת לאפשר לצד השני לשקול באם להיות מיוצג.

(38797)

המגבלות החלות על עו"ד בעקבות מעמדו בחבר מועצת עיר

עיסוקים אסורים/נוספים

העובדות:
1.עורך-דין בעל משרד עצמאי בעיר מגוריו ומתמחה בין היתר בתחום הנזיקין.
2.עוה"ד מוכר בתחום הנזיקין ומטפל
בתביעות רבות בגין נזקי גוף (חבויות) כנגד רשויות
מקומיות לרבות כנגד עירית עיר מגוריו וכנגד חברות הביטוח המבטחות רשויות מקומיות אלו.
3.לאחרונה נבחר עוה"ד כחבר מועצת עיר מגוריו.
4.לאור מצב דברים זה שואל עוה"ד מספר שאלות כדלקמן:
א.לאור האמור בכללי לשכת עוה"ד (חברי גופים נבחרים או ממונים), תשכ"ט - 1969 האם הוא יכול להמשיך ולטפל בתיקי הנזיקין (חבויות) המתנהלים במשרד כנגד עירית עיר המגורים.
ב.יצויין כי מרבית התיקים הנ"ל מתנהלים בפועל כנגד חברות הביטוח של עירית עיר המגורים ולא כנגד העיריה עצמה.
ג.הימנעות מטיפול בתיקים הנ"ל משמעותה קטיעת חלק ארי מפעילותו המשפטית ומהכנסותיו ותהווה הגבלה משמעותית של חופש העיסוק.
ד.עוד שואל עוה"ד האם הוא רשאי לציין את דבר חברותו במועצת עיר המגורים בין השנים 2003 - 2008 בצורה כלשהיא על גבי נייר המכתבים שלו, בכרטיסי הביקור שלו, בשלט הכניסה למשרדו, בפרסום בעתונות ובאתר האינטרנט - וזאת לאור האמור בכללי לשכת עורכי-הדין (פרסומת), תשס"א - 2001 בכלל ובסעיף 3 (ב) (5) בפרט.

עמדת ועדת האתיקה:
א.הועדה השיבה לשואל כי אם מועצת עיר מגוריו צד להליך כלשהו - לא יוכל הוא או עורך דין אחר ממשרדו לייצג צד אחר באותו ענין.
הועדה הפנתה את תשומת לב השואל לכללי לשכת עוה"ד (חברי גופים נבחרים או ממונים), תשכ"ט - 1969.
ב.אם הוא או משרדו לא ייצגו לקוחות בענין בו מועצת העיר צד - אין מניעה לציין את תוארו כחבר מועצת העיר.
ג.יצויין, כי חברות במועצת העיר נקבעת
עפ"י חוק פקודת העיריות (נוסח חדש) ולכן כלל 3 (ב) (5) לכללי לשכת עורכי-הדין (פרסומת), התשס"א2001-מתיר את השימוש בתואר וכן ציונו.
(38799)

עורך הדין ולקוחו

עוה"ד ולקוחו

שאילתא:
1.עורך דין מייצג חברת בנייה (להלן: "החברה") לצורך העברת זכויות של נכסים הרשומים בספרי החברה.
2.במשרדו התקבלה פנייה של עוה"ד שמהותה דיווח על ביצוע העברת זכויות בדירה עפ"י הסכם גירושין בין בני זוג.
3.עורך הדין שלח מכתב לב"כ בני הזוג ובו פירט את כל דרישות מרשתו לצורך ביצוע ההעברה.
4.מזה זמן ממושך לא באה כל פנייה מטעם ב"כ בני הזוג ולעומת זאת הגיעה לעורך הדין פנייה מעו"ד המודיע כי הוא מייצג את האשה ומבקש לקבל את הפרטים הנחוצים מהשואל לצורך קידום רישום הזכויות וביצוע ההעברה מבן הזוג לבת הזוג מכח הסכם הגירושין.
5.עורך הדין לא הצליח לאתר את בא הכח המקורי של בני הזוג ומסתבר כי משרדו נסגר.
6.בנסיבות אלו פונה עורך הדין ומסביר כי בידיו יש יפוי כח בלתי חוזר לטובת עוה"ד המקורי וכיום פונה אליו עו"ד אחר המציג גם הוא יפוי כח. שאלתו של עוה"ד של החברה כיצד עליו לנהוג במקרה זה.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה השיבה לעורך הדין כי יפוי הכח הבלתי חוזר נועד להבטיח את זכויותיהם של בני הזוג.
אם שני בני הזוג מסכימים להסמיך עורך דין אחר אין מניעה לכך שעוה"ד יזקק לפניותו של עוה"ד החדש עפ"י יפוי הכח שיציג לעוה"ד של החברה כשהוא חתום ע"י שני הצדדים.

(39019)

עורך הדין ולקוחו

עוה"ד ולקוחו

השאילתא:
הרשאי עורך דין ליצור קשר עם עד מטעם מרשו שחקירתו הנגדית הופסקה לצורך רענון.

עמדת ועדת האתיקה:
1.הועדה השיבה כי מותר לרענן זיכרון העד אך לא להנחותו. ההנחיה יכולה להתפרש כהדחה או הטרדה.
2.במסגרת שיקולי הועדה הובא בחשבון פסק הדין בתיק עיפ. 840/79 - גבריאלי נגד מדינת ישראל שפורסם בפד"י לה נ2) 371.
3.על פי פסה"ד הנ"ל אין איסור על רענון זכרונו של העד בעת הפסקת חקירתו הנגדית בסוף הישיבה ולקראת הישיבה הבאה.
(38899) 

כוחו המחייב של ייפוי כוח עפ"י סעיף 91 לחוק לשכת עוה"ד

יפויי כח

העובדות:
1.עוה"ד שפנה לוועדה מטפל בעסקת מכר של לקוח מחו"ל והוחתם על ידיו על ייפוי כוח כללי לפיו מינה אותו הלקוח לבצע כל פעולה כאשר בינו לבין הלקוח אין דבר לבד מהצורך לטפל משפטית בענייני הלקוח.
2.לצורך הטיפול האמור נדרשה פתיחת חשבון בבנק מסוים וכן הקפאת הלוואות המשכנתא שם ויפוי הכוח אכן הועבר אל הבנק.
3.לטענת עוה"ד של הבנק כאשר ייפוי הכח הוא כללי ולא ספציפי אין הוא יכול להיכנס בשעריו של סעיף 91 לחוק לשכת עוה"ד תשכ"א - 1961.
4.טענה זו כלפי עורך הדין הועלתה זו הפעם הראשונה. עורך הדין נוהג בדרך זו מזה 15 שנה ומעולם לא העלה אף עורך דין כל טענה בדבר העדר תוקף של ייפוי הכוח.
5.אגב בנק המשכנתאות שקיבל את ייפוי הכוח בעסקה זו אישר אותו.
6.עוה"ד הבין את משמעות סעיף 91 לחוק לשכת עוה"ד תשכ"א - 1961 כנועד להקל על עוה"ד באופן שאם ייפוי הכח ניתן לו אין צורך בכך שיפוי הכח יהיה דווקא נוטריוני - וזאת כאשר אין ספק כי ייפוי הכח ניתן למטרת הטיפול המשפטי.

7.עוד טוען עוה"ד כי אי מתן הסתמכות על ייפוי הכח בבנק יש בה כדי לגרום לכך שהעסקה לא תצא לפועל ו/או תיווצר הפרה של ההסכם ועלולים להיווצר חיובים בגין נזקים שייגרמו לרבות חיוב בתשלום פיצויים מוסכמים.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה השיבה לשואל כי לדעתה ניתן לאשר ייפוי כח לפי סעיף 91 לחוק לשכת עוה"ד תשכ"א - 1961, אפילו אם נועד לא לעניין משפטי אהד אלא לייצוג בעניינים רבים.

(38898)

סוגיית החיסיון

חסיון מקצועי

העובדות:
1.עורך דין פנה לוועדה בשאלה האם הוא רשאי לגלות במסגרת מתן עדות בפני ערכאה שיפוטית בארה"ב את זהותו של לקוח תושב ארה"ב במסגרת התגוננותו.
2.הלקוח נתבע כיום במסגרת הליך אזרחי בארה"ב לאכיפת פסק בוררות שניתן נגדו עובר לייצוגו בידי עוה"ד בעילות העשויות להביא לנקיטת הליכים פליליים נגד הלקוה. אפשרות זו התבררה לאחרונה לאחר שבמסגרת עדותו בהליך ראשוני בניו-יורק ניצל הלקוה את זכותו להשיב על שאלות עפ"י התיקון החמישי לחוקה האמריקאית.
3.הלקוח שומר על זכות השתיקה מפאת חששו שדבריו יביאו להפללתו.
4.הצד שכנגד, התובע במסגרת אותו הליך, תובע, בין היתר, את כל החברות שהוקמו ע"י עורך הדין ומבקש לצרף את עורך הדין כצד להליך כמי שפעל למען הלקוה.
5.הלקוח אינו מוותר על החיסיון למרות שעורך הדין חשוף להאשמות בדבר שיבוש הליכי משפט אם יימנע ממסירת גריסתו בפני ביהמ"ש.
6.א. עוה"ד שואל האם כללי החיסיון החלים על עורך דין מתוקף סעיף 90 לחוק לשכת עוה"ד תשכ"א - 1961 יחולו גם במסגרת עדות בפני טריבונל זר (ארה"ב).
ב.עוה"ד מזכיר כי בגיליון "עט ואתיקה" מס' 43 נקבע כי עו"ד רשאי לחשוף במסגרת התגוננותו בבית המשפט את זהות הנהנים - זאת בשעה שהוגש כתב אישום כנגד הלקוח (הנהנה) וכנגד עורך הדין.
ג.בנוסף, נשאל ע"י עוה"ד האם רשאי עורך דין, המאוים בהטלת סנקציות אישיות כנגדו במסגרת התגוננותו בבית משפט זר, לחשוף מידע ומסמכים שהוחלפו בינו לבין הלקוח לרבות טרנזקציות נדל"ניות, בנקאיות וכספיות שביצע עבור הלקוח.

עמדת ועדת האתיקה:
א.ועדת האתיקה סבורה כי זכות החיסיון הקיימת הינה אקסטריטוריאלית.
אין זכות לחשוף מידע חסוי גם בחו"ל.
ב.עורך-דין ישראלי הפועל גם בחו"ל בפעולות משפטיות כגון, רישום הברה זרה בחו"ל, ספק אם הוא נותן שירות משפטי לפי הדין הישראלי ולפי חוק לשכת עוה"ד תשכ"א - 1961.
ג.אשר לשאלה האם קיים חיסיון על עצם זהות הלקוה מופנית תשומת לב לספרו של ד"ר קלינג "אתיקה בעריכת דין" ולפסק הדין בה.פ. 2163/96 ישעיהו פייראיזן נ' עו"ד רן גזית וכן לפסק הדין בעניין סיגל גוזלן.
לעניין הזכות לחשוף חומר סודי ומידע חסוי כדי להתגונן התירה הלשכה בעבר חשיפה כזאת בתביעה ובהליכים בהם על עוה"ד להתגונן אולם ראוי כי עוה"ד לא יחשוף מידע חסוי בטרם יאפשר ללקוח להתנגד לכך בבית המשפט.
(38796)

אי תשלום דמי שכירות - התנהגות בלתי הולמת למקצוע עריכת הדין

פסיקה משמעתית

הכרעת הדין

א. העובדות

1.עובדת הרקע לקובלנה זו, אשר אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים היא, כי הנאשם ורעיתו שכרו דירה מאת המתלונן בשנת 1990, ושכירות זו הוארכה מפעם לפעם עד שנת 1998.

2.העובדות עפ"י הקובלנה.

2.1 במהלך תקופת השכירות משך הנאשם מפעם לפעם שיקים לפקודת המתלונן עבור דמי שכירות, אך השיקים לא כובדו ע"י הבנק.

2.2 כאשר החזיר הנאשם את החזקה בדירה הוא נשאר חייב למתלונן סך השווה ל6,600-דולר עבור דמי שכירות לתקופה של חצי שנה.

2.3 מאחר והחוב הנ"ל לא נפרע ע"י הנאשם, הגישו המתלונן ואשתו תביעה נגד הנאשם ואשתו לבית משפט לתביעות קטנות.

2.4 ביום 5.7.99 ניתן פסק-דין ע"י בית המשפט בהסכמת הנאשם ולפיו התחייב הנאשם לפרוע את החוב תוך 15 יום.

2.5 למרות שהנאשם נדרש לפרוע את החוב הוא לא עשה זאת עד להגשת התלונה ללשכת עורכי הדין נגדו.

2.6 בעקבות התלונה הגיע הנאשם להסדר תשלומים עם המתלונן, אך לא עמד בו ושילם רק תשלומים אחדים והיתרה לא נפרעה.

3.בגין העובדות הנ"ל הוגשה נגד הנאשם הקובלנה בתיק זה על עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין עפ"י סעיפים 53 ו61-י1) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א1961- ושל התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין עפ"י סעיף 61 (3) לחוק הנ"ל.

4.הנאשם כפר בפנינו בעובדות הנטענות בקובלנה בנימוק שאינו זוכר את סכום החוב, ומנימוקים שוליים אחרים, וכתוצאה מכך נזקק הקובל בהבאת ראיותיו.

ב.הדיון

1.הקובלנה כלפי הנאשם מתייחסת לשלוש פרשיות אלו:

א. משיכת שיקים ללא כיסוי.
ב. אי תשלום חוב של דמי שכירות.
ג. אי קיום פסק-דין.


2.מטעם הקובל העיד בפנינו המתלונן,
באמצעותו הוגש כתב התביעה אשר הוגש ע"י
המתלונן ואשתו נגד הנאשם ואשתו לבית המשפט לתביעות קטנות ובפסק-הדין בתובענה הנ"ל נאמר:

"בהסכמה אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את שכר הדירה אשר טרם שולם, סכום זה הוא - 6600 דולר הוא יתורגם לשקלים לפי שער יציג וישולם תוך 15 יום מהיום...."

3.אין מחלוקת על כך שפסק-הדין לא קויים ע"י הנאשם כלשונו. גם הנאשם מודה שהסכום של פסק-הדין לא שולם תוך 15 יום. ומאידך גיסא הודה גם המתלונן שחלק מהחוב שולם לאחר הסדרי תשלום מאוחרים, אלא שהנאשם לא עמד גם בהסדרי תשלום אלה בסופו של דבר הנאשם הודה בחקירתו כי ביום מתן עדותו נשאר חוב של 14,000 או 15,000 ש"ח.

4.ביחס לנושא משיכת השיקים העיד המתלונן על שני שיקים שניתנו ע"י הנאשם לכיסוי דמי שכירות, כל שיק לכיסוי של חודש אחד אשר הוצגו לפירעון ולא כובדו ע"י הבנק.

השיקים עצמם לא הוצגו בפנינו ולא הוגשו כראיה לפיכך אין אנו יודעים את הסיבה לאי כיבוד השיקים, המתלונן אף לא יכול היה לומר את מועדי השיקים אם הם משנת 1996 או 1997 אך הודה שהשיקים הללו נפרעו לאחר מכן.

בנסיבות אלו ראוי הנאשם ליהנות מהספק ומהעדר ראיות מספיקות כדי הרשעה ועל כן דעתנו היא לזכות את הנאשם מאישום זה.

5.ביחס לפיגור תשלום דמי שכירות אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים. הנאשם עזב את המושכר במחצית שנת 1998 ועבור מחצית שנה זו לא שולמו דמי שכירות. כחצי שנה לאחר פינוי המושכר הוגשה התביעה וכשנה לאחר פינוי המושכר, ביום מתן פסק-הדין נגד הנאשם בהסכמתו. הסכמתו של הנאשם למתן פסק-הדין מהווה הודאה ברורה
מצידו על קיום החוב, וכי חוב זה לא שולם לפחות עד למועד זה.

6.השאלה שמתעוררת בהקשר לאי תשלום דמי השכירות היא, האם מחדל זה מהווה עבירה על האתיקה המקצועית של מקצוע עריכת הדין.

המדובר במקרה דנן בחוב הנובע מאי תשלום דמי שכירות, אשר אמורים היו להשתלם עפ"י חוזה שכירות שנערך בין הנאשם ואשתו כשוכרים לבין המשכיר בגין שכירת דירת מגורים. עצם קיומו של החוב וסכומו לא היו שנויים במחלוקת בין הצדדים והנאשם הודה בכך בפני בית המשפט לתביעות קטנות. ברור גם שלהיווצרותו של חוב זה ולקיומו אין שום קשר לעיסוקו של הנאשם בעריכת דין לא במישרין ולא בעקיפין. זהו חוב אזרחי רגיל, והיותו של החייב עורך-דין אינה פוגעת במאומה בזכויותיו של המתלונן כבעל חוב מלנקוט בכל האמצעים החוקיים העומדים בפני כל אזרח.

מאידך גיסא, בהשתמטותו של החייב מלפרוע את החוב ללא צידוק יש משום מעשה עושק. אף שאין באי פרעון חוב ללא צידוק משום מעשה המוגדר עפ"י החוק כעבירה פלילית, הרי יש בכך משום מעשה בלתי הוגן ובלתי מוסרי.
השאלות המתעוררות איפוא הן:
א.האם הימנעות מפרעון חוב פרטי מהווה עבירה על כללי האתיקה המקצועית של עורכי הדין.
ב.אם התשובה לשאלה הנ"ל היא חיובית, האם גם חוב שלא נובע מעיסוק במקצוע עריכת הדין מהווה עבירה על האתיקה המקצועית.

7.אחת התכונות הבסיסיות והבולטות
הנדרשות מעורך-דין באיפיון התנהגותו היא ההגינות
והיושר. בלעדי אלה אין למקצוע עריכת הדין זכות קיום והאפשרות של מילוי התפקידים המיועדים לעוסקים במקצוע עריכת הדין. כל עיסוקו של עו"ד הוא בתחום השלטת החוק וההגינות בחיי היומיום ועל כן חייב הוא לשמש גם דוגמא ומופת בחייו האישיים בהגינותו וביושרו האישי.

בבג"צ 4495/99 הסנגוריה הציבורית
המחוזית ת"א והמרכז נ. ועדת הערר
(פ"ד גג (5) 625) נאמר בע' 632-631:

"עורך דין אינו אך טכנאי-משפט, אדם שמילא את כרסו חוכמה ודעת ויודע הוא להשיב על שאלות חוק ומשפט שהוא נשאל. מקצוע עריכת-הדין טובל כל כולו בערכים , בנאמנות, בהגינות, ביושר, באמירת אמת, בנימוס ובכבוד הזולת".

בעל"ע 8838/00 עו"ד שמחה ניר נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו (פ"ר נו (2) 169 נקבע (בע' 172):

"עורך דין המשתייך לציבור עורכי הדין מקבל עליו חובות, לרבות חובות באשר להתנהגותו ולהתבטאויותיו".

בעל"ע 4498/95 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ. דרור רוכברג (פדאור 99 (3) (139) נפסק:

"נראה לי, כי בעניין זה אין מקום לקבוע כלל גורף, לפיו כל אימת שנמנע עורך-דין מכיבוד חיוב כספי שהוטל עליו בפסק-דין אזרחי, יש בכך משום התנהגות שאינה הולמת. יש לבחון בכל מקרה מה הן הסיבות בעטיין לא שולם החוב והאם יש באי כיבוד פסק-הדין, בנסיבות הענין, כדי להצביע על חוסר הגינות ועל חריגה מכללי ההתנהגות המקובלים ולהטיל דופי בעורך-הדין". (ההדגשות אינן במקור).

מבחן ההגינות הוא הקובע, עפ"י פסיקה זו, אם המעשה או המחדל מהווים עבירה של התנהגות בלתי הולמת.

8.תכונת ההגינות כוללת בחובה גם את החובה לקיים התחייבות ולפרוע חוב כאשר אין צידוק שלא לפורעו. השתמטות מפירעון חוב ללא צידוק גם אם היא זמנית מהווה פגיעה שלא כדין בזכויות הקניין של בעל החוב ומעשה של גזל כספו. השתמטות כזו אינה עולה בקנה אחד עם תכונת ההגינות. הימנעות עורך-דין מלפרוע חוב ללא צידוק, גם בטרם נתבע לדין בשל כך, מהווה פגם וליקוי בהגינותו. ומאחר וכאמור הגינות היא אבן יסוד למקצוע עריכת דין, הרי שברמה העקרונית יש בכך משום התנהגות בלתי הולמת את מקצוע עריכת הדין.

9.משקבענו שהשתמטות בלתי מוצדקת
מפירעון חוב מהווה התנהגות בלתי הולמת נותר לדון
בשאלה האם גם אי פירעון של חוב פרטי שאינו נובע מעיסוק בעריכת-דין מהווה עבירת משמעת.

הנושא של התנהגות שאינה קשורה בעיסוק בעריכת דין דווקא, אם היא מהווה עבירת משמעת, נידונה בהקשרים שונים בבית המשפט העליון.

בעל"ע 8/81 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ. פלוני (פ"ד לו (1) 756 פסק בית המשפט (בע' 761):

"אין אנו סבורים שמעשים שאינם הולמים את כבוד המקצוע , הם רק אלה שנעשו במסגרת המוגבלת של התנהגות עורך-הדין תוך כדי עיסוקו בעבודה המקצועית".

הלכה זו צוטטה בהסכמה גם בעל"ע 8838/00 עו"ד שמחה ניר נ. הועד המחוזי של לשכת עוה"ד פ"ד נו (2) 169 בעמי 173.

בעל"ע 1734/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ. יורם שפטל (פדאור 02 (1) 1) נידונה בהרחבה שאלה זו תוך הבאת דוגמאות גם מהפסיקה האמריקאית, וקובע את ההלכה כדלקמן:

"15. סעיפים 61 (1) ו- 61 (2) וההוראות אליהן הם מפנים, יוצרים עבירות משמעת בעלות זיקה לעיסוק במקצוע עריכת הדין. לעומת זאת בסעיף 61 (3) מתפרש על התנהגותו של עורך הדין בכל אשר יעשה, כל מעשה או מחדל שאינם הולמים את המקצוע "יילכדו" ברשתו. מלשון החוק, עולה אם כן, כי סעיף 61 (3) עומד בפני עצמו, ואינו כפוף לשני הסעיפים האחרים. (על"ע 7/73 עורך דין פלוני נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ר כח (1) 682,679, ג. קלינג אתיקה בעריכת דין (תשס"א) 494. משתמע מכך, כי שתי הפסקאות הראשונות של סעיף 61 עוסקות בהתנהגותו של עורך הדין, הקשורה בעיסוקו בעריכת דין, ואילו סעיף 61 (3) לחוק העוסק בהתנהגות שאינה הולמת את המקצוע - אינו מחייב זיקה בין ההתנהגות לעיסוק המקצוע".

בהמשך נאמר:

"עבירות המשמעת כפי שהן מתפרשות על ידי מוסדות הלשכה ועל ידי בית משפט זה בערעור עליו קובעות נורמות התנהגות של שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחשים הציבור בכלל, והמערכת המשפטית בפרט, לציבור עורכי הדין. לתכלית זו, למעשה, שני היבטים, שמירה על תדמית המקצוע וטהרו בעיני הציבור ומניעת שיבושים בתפקוד".

סעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין תשנ"א1969 מטיל את החובה על לשכת עורכי הדין לשקוד "על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת דין". מקצוע עריכת הדין אינו יכול להחשב כטהור כאשר חברי הלשכה עצמם העוסקים בו אינם פועלים לפי הערכים שנאבקים למענו עבור לקוחותיהם בערכאות המשפט. הכלל של "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים" חל גם על ציבור עורכי הדין והנורמה של כיבוד חובות חלה על עורכי הדין ביתר הקפדה מאשר על אדם מהשורה. סטיה מנורמה זו מהווה התנהגות בלתי הולמת את מקצוע עריכת הדין.

10.הדברים שנאמרו לעיל ביחס להימנעות מתשלום חוב חלים ביתר חומרה ומקל וחומר כאשר אותו חוב התגבש לפסק- הדין שניתן נגד עורך-הדין ולמרות זאת לא שולם. במקרה זה מתווסף יסוד נוסף שפועל לחובת עורך-הדין, והוא: אי ציות לפסק- דין של בית משפט מוסמך. סירוב בלתי מוצדק לקיים פסק דין סופי של ערכאה שיפוטית עשוי לבטא זלזול בשלטון החוק התנערות ממנו ומהווה דוגמא שלילית לכלל הציבור.

11.הן ביחס להשתמטות בתשלום חוב והן ביחס לאי קיום פסק-דין צוין שהמדובר כאשר לא קיים צידוק להימנעות מתשלום החוב או לקיום פסק-הדין. כי כאשר קיים צידוק לאי תשלום או לאי קיום פסק-הדין, או אף אם קיימת אמונה כנה וסבירה לצידוק כזה, נעדר מעשה זה את האלמנט הנפשי הדרוש לביצוע העבירה, וגם אינו מצביע על פגם בטוהר המידות.

בעל"ע 15/88 פלוני נ. פרקליט המדינה פ"ר מג' (1) 584 נקבע שגם בעבירת משמעת עפ"י סעיף 61 (3) לחוק לשכת עורכי הדין דרושה רמה מסוימת של מחשבה פלילית, כפי שנקבע (בע' 588):

"המשתמע מדחיית הטענה, בדבר ה צורך בקיומה של מחשבה פלילית ספציפית ככוונת זדון, איננו אלא זה, שדי במחשבה פלילית "סתם" (קרי: פזיזות) כדי למלא את היסוד הנפשי של העבירה. לאמור: מעשה או מחדל, שנתקיימו בהם יסודותיה הרגילים של פזיזות (מודעות ליסודות הפיסיים ולנסיבות הרלוואנטיות, בצירוף שוויון נפש ביחס לתוצאה)- והם אינם הולמים את מקצוע עריכת הדין - יהוו עבירה לפי סעיף 61 (3) לחוק; ואין נפקא מינה אם נבעו, כפי שתואר לגבי מעשהו של המערער דנא, מ"קלות דעת" או אף מהיסח הדעת".

לפיכך עבירה על התנהגות בלתי הולמת של עורך-דין בשל אי תשלום חוב יכולה להיווצר רק כאשר עורך-הדין מתנער מתשלום חובתו לשלם בזדון או מתוך פזיזות או אי אכפתיות מבלי שתהיה השגה לקיום החוב עצמו או בהעדר "איזו מההגנות המוכרות בחוק של הדין הפלילי (טעות בעובדה, צורך וכדומה)"
על"ע 15/88 הנ"ל בע' 589-588.

אכן, בעל"ע 4498/95 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין שצוטט לעיל, נקבע שלא כל אי כיבוד פסק-דין מהווה התנהגות בלתי הולמת וכי "יש לבחון בכל מקרה מה הן הסיבות בעטיין לא שולם החוב והאם יש באי כיבוד פסק-הדין, בנסיבות הענין כדי להצביע על חוסר הגינות ועל חריגה מכללי ההתנהגות המקובלים ולהטיל דופי בעורך- הדין".

12.לאור המסקנה אליה הגענו שהעבירה נוצרת רק כאשר אכן לא קיים צידוק לאי תשלום החוב או ואף לא אמונה כנה והגיונית לצידוק כזה, ספק רב אם ראויה התנהגות כזו להיות מובאת בפני בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. דיון בקובלנה כזו תחייב את בית הדין להיכבד בסכסוך האזרחי שבין המתלונן ובין עורך-הדין על מנת להכריע אגב אורחא אם יש ממש בטענות ההגנה של עורך-הדין כלפי דרישת התשלום.
זאת ועוד. בית הדין המשמעתי משמש לעתים למתלוננים הנושים אמצעי לחץ לגבית החוב, במקום להיזקק להליכים המקובלים עפ"י החוק. לא למטרה זו נועדו הליכי המשמעת.

לא למותר יהיה לצטט בקשר זה את דברי כב' השופטת נאור בעל"ע 1734/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ. שפטל הנ"ל.

"22. מכל האמור לעיל עולה כי כעיקרון עבירת משמעת של מעשה אינו הולם את מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61 (3) לחוק, יכולה להתגבש גם על יסוד המעשים הנעשים בלא זיקה לעיסוק במקצוע. אכן הפסיקה בענין מעשים שאינם קשורים לעיסוק המקצועי דלה היא. לשכת עורכי הדין אינה ממהרת לעסוק בענינים החורגים מהעיסוק המקצועי ולדעתי - יפה היא עושה, ואולם, הסמכות לכך-קיימת". (ההדגשות אינן במקור)

במקרה דנן כבר הוגשה הקובלנה נגד הנאשם ולפיכך מצווים אנו להכריע בה, לשבט או לחסד, עפ"י העקרונות הכלליים שפורטו לעיל ובהתחשב בנסיבות הקונקרטיות של מקרה זה


13.הנאשם,כאמור,אינו כופר בעצם החוב. הוא הודה שנשאר חייב למתלונן עבור דמי שכירות של 6 חודשים כאשר עזב את הבית של המתלונן במחצית שנת 1998.

מפסק-דין ומהסכמתו לנתינתו עולה בבירור, שחוב זה נותר בשלמותו גם ביום מתן פסק-הדין דהיינו שנה לאחר פינוי הדירה.

טענת ההגנה היחידה של הנאשם היא שקשיים כלכליים ואישיים תקפו אותו ובגללם לא הצליח לפרוע את החוב. מבחינת סיווגה של טענה זו, היא נמנית על הגנה של כורח. נטל הראיה לקיומה של הגנה זו מונח על שכמו של הטוען טענה זו. לפיכך יש לבחון את מערכת הראיות שהובאה בפנינו.

14.הראיות שהנאשם הניח בפנינו להגנתו הסתכמו בעדותו בלבד. עדותו מתאפיינת באמירות כלליות בלתי מפורטות. הוא העיד שלקוחות היו חייבים לו כספים אך סתם ולא פירש. לא ציין מספרם או זהותם של הלקוחות, היקף החובות, המועד שבו היה מצופה שחובות אלה ישולמו ומתי הם שולמו בסוף, אם בכלל. הנאשם לא טרח להמציא ראיות כלשהן על היקף הכנסותיו במשך התקופה של 5 שנים מאז היווצרות החוב ועד ליום עדותו שבו הודה שעדיין נשאר חייב סך של 15,000-14,000 ש"ח, או מסמך כלשהו על המצב הרפואי שלו ושל אשתו שגרמו או תרמו לאי יכולתו לשלם את החוב.

מאידך גיסא, הוברר שהחוב הסתכם בסך

6600 דולר לא נפרע עד היום למרות שהוא קיים כבר 5 שנים, ומתוך סכום זה שולם רק כמחצית. הנאשם היה צריך לספק ראיות של ממש לכך שלא יכול היה לפרוע חוב זה לאורך תקופה כה ארוכה.

כאמור ראיה כזו לא הובאה בפנינו ולכן לא ניתן לקבל את הגנתו של הנאשם כצידוק לאי פרעון החוב, ואין מנוס אלא להרשיע את הנאשם בגין מחדל זה בשל התנהגות בלתי הולמת למקצוע עריכת דין, לפיכך אנו מרשיעים את הנאשם בעבירה עפ"י סעיף 53 ולפי סעיף 61 (3) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א - 1961.

גזר דין

הנאשם הורשע על התנהגות בלתי הולמת עורך דין בהימנעו מלפרוע חוב שהיה חייב במשך תקופה ממושכת וזאת גם לאחר שניתן נגדו פסק דין לתשלום.

סבורים אנו כי יש בהמנעות של אי תשלום חוב ללא הצדק משום אלמנט של חוסר יושר ופגיעה חמורה במעמד מקצוע עריכת הדין ובעוסקים במקצוע זה.

לפיכך לדעתנו אין להקל ראש בעבירות מסוג זה. על אחת כמה וכמה כאשר ניתן פס"ד לחיוב תשלום החוב.

הנאשם טען להגנתו כי מחדלו בפרעון החוב נבע ממצבו הכלכלי שהתדרדר ומאי יכולתו לעמוד בתשלום החוב.

טענה זו לא הוכחה בשלב של קדם ההרשעה ואילו היתה מוכחת יכולה היתה טענה זו לשמש צידוק לזיכוי שהרי במקרה כזה אין כוונה פלילית ויתכן וקימת הגנה של הכרח.

לפיכך אין אנו יכולים לקבל טיעון זה גם בשלב זה.

יחד עם זאת, הואיל ולא נודע ברבים על פסיקה הקובעת שאי תשלום חוב אזרחי מהווה עבירה משמעתית, מצאנו לנכון להקל בעונשו של הנאשם.

בשקלנו את כל הנסיבות אנו מחליטים להטיל על הנאשם עונש של השעיה בפועל של 4 חודשים מהם השעיה של 2 חודשים תהיה מצטברת ו2- חודשים חופפת לכל השעיה קיימת.

איננו מוצאים לנכון להפעיל את ההשעיה על תנאי שהוטלה על הנאשם בתיק אחר בין היתר, משום שהעבירה הנדונה בתיק זה בוצעה לפני הטלת העונש של השעיה על תנאי.

(בד"מ 176/02)