יום שלישי, 20 נובמבר 2018

מאגר כתבי עת · עט ואתיקה

   גליון 67 · תאריך פרסום יוני 2002 · עט ואתיקה

החובה להמציא כתבי בי-דין לצד שכנגד - חובה אתית

דבר היו"ר

חברות וחברים יקרים,

פניות רבות שהגיעו אלינו מצביעות על תופעה חמורה: עורכי-דין אשר מגישים כתב בי-דין לבית המשפט, אינם טורחים להמציא עותק הימנו לעוה"ד של הצד שכנגד. לנוכח היקפה המדאיג של התופעה, החלטנו להבהיר ולקבוע, כי ככלל, קיימת חובה להמציא נתב בי-דין לצד שכנגד בכל עת שעו"ד מגיש כתב בי-דין לבית המשפט. זוהי חובה אתית לכל דבר ועניין. (מובן, כי חובה זו לא תחול במצב בו ישנה הצדקה עניינית בדין להסתיר את כתב בי-הדין מעיני הצד שכנגד, כגון בעת הגשת בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד). כזכור, החל משנת תשנ"ז מוטלת חובה על בעל-דין המיוצג ע"י עו"ד, להמציא כתבי בי-דין בעניינו באמצעות עורי-דינו, כאמור בתקנה 475א' לתקנות סד"א. על-פי תקנה 477 תהא ההמצאה לנמען גופו אולם אם הנמען מיוצג, "דיה ההמצאה לעורך הדין". אשר לאופן ההמצאה, ניתן להמציא אישית, בדואר רשום עם אישור מסירה (תקנה 496), או באמצעות הפקסימיליה (תקנה 497א'). מחיבור כל האמור עולה בבירור, כי כל אימת שעו"ד מגיש כתב בי-דין לבית המשפט, עליו להמציא עותק הימנו לצד שכנגד, ופעמים רבות מתחייבת ההמצאה לעו"ד שכנגד. אין צורך להכביר מילים בעניין חשיבותה של המצאה כדין. נסתפק בהפניה להוראת תקנה 242 לתקנות סד"א, לפיה "ראה בית המשפט או הרשם, בשעה שהוא דן בבקשה בכתב, כי לא ניתנה הודעה מספקת או לא ניתנה הודעה לאדם שצריך היה לקבלה, רשאי הוא לדחות את הבקשה או לדחות את הדיון בה על מנת שתינתן הודעה כאמור לפי הוראות שייראו לו".
לדעתנו, יש לראות את חובת ההמצאה לעיל גם כחובה אתית. כידוע, סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין מטיל על עוה"ד חובה, שהשלכותיה משמעותיות ביותר "במילוי תפקידו יפעל עורי הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". סעיף 54 מטיל על עוה"ד חובה לעזור לבית-המשפט לעשות משפט (ראו לאחרונה: ע"פ 4765/98 אבו סעדה נ' מדינת ישראל, תק-על 1(99) 1380). באופן טבעי ומתבקש, עו"ד יעזור לבית המשפט לעשות משפט אס יעמוד בחובתו החוקית וימציא עותק מכתב בי-דין המוגש על-ידיו, גם לעוה"ד שכנגד. באופן כזה יוכל עוה"ד לעמוד גם בחובת ההגינות כלפי חברו למקצוע, היונקת את חיותה מסעיף 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986-, הקובע כי "בכל עניין מקצועי יגלה עורך-דין יחס חברי כלפי חברו למקצוע".
אם עסקינן בהגשת "בקשה בכתב", הרי שבעצם מסירת הבקשה לעוה"ד שכנגד, מתוודע האחרון הן להגשת הבקשה לבית המשפט והן לעובדה שבפני בית המשפט תלויה ועומדת בקשה - אשר יש לו מספר ימים מוגבל להגיב עליה בטרם תינתן כה החלטה. עוה"ד שהגיש את הבקשה, יפעל לטובת שולחו "בנאמנות ובמסירות" אם ימציא את הבקשה לצד שכנגד, ובכך יימנע בין השאר מנקיטת הסנקציה שבתקנה 242. ברור גם, כי בית המשפט יוציא מתחת ידיו החלטה מושכלת ומאוזנת יותר, אם יועמדו לעיונו טענות שני הצדדים למשפט.
שכיח גם המצב שבעל דין חפץ להגיב על כתב טענות של הצד שכנגד, על אף שזכות התגובה איננה מעוגנת מפורשות בדין. כך למשל, בעל דין שהגיש בקשת רשות לערער בפלילים, עשוי לבקש להגיב על תשובת בעל הדין שכנגד, על מנת למנוע ממנו עיוות-דין. כיצד יוכל בעל הדין לעמוד על זכותו אם תשובת הצד שכנגד כלל לא הועבדה אליו? כיצד יוכל בית המשפט "לעשות משפט" מקום בו מוצגת בפניו תמונה עובדתית חלקית ומגמתית, בלא שלמבקש רשות הערעור תינתן האפשרות לבקש להגיב (זאת במיוחד לנוכח הוראות החוק, אשר אינן מחייבות לתמוך את הבקשה או את התשובה בתצהיר, ובכך פותחות פתח רחב להעלאת טענות עובדתיות).
כפי שקובע כב' השופט ג' קלינג, בספרו "אתיקה בעריכת דין" (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2001), הרי שיש להחיל את עקרון תום הלב בשימוש בזכויות הדיוניות, על עוה"ד המנהל הליכים בבית המשפט (עמ' 475): "עורך הדיו הוא היוזם, הוא המנסח והוא הטוען. בל זאת, לעיתים קרובות, מבלי לשתף את הלקוח מראש, והלקוח למד, אס בבלל, על צעדיו של עורך הדין רק לאחר מעשה. בנסיבות אלה החובה לנהוג בתום לב מוטלת על עורך הדין, אם כי בתוצאות נושא הלקוח. לכן אף אם בית המשפט מכוון דבריו לחובת הלקוח לתום לב, הרי בפועל אמורים הדברים בעורך הדין של אותו בעל דין, במעשיו ובמחדליו". כב' השופט גי קל'נג מסתמך גם על סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, שמכוחו החיל בית המשפט העליון את החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת על סדרי הדין האזרחי (ראו: מ-"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449). לדעתנו, אי המצאת כתב בי-דין שהוגש לבית המשפט, לצד שמנגד, מהווה מחדל אשר אינו הולם את מקצוע עריכת הדין, בהיותה מכשול המושם בפני בית המשפט המונע ממנו לעשות משפט כדבעי. מחדל זה עומד לדעתנו גם בניגוד להוראת היסוד המצויה בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986- - המחילה על עוה"ד את חובת ההגינות. הנה כי כן, מסקנתנו נתמכת הן בדרישות הדין הכללי והן בדרישות הדין הספציפי הנוגע לאתיקה המקצועית של עורכי הדין.



לשירותכם בכל עת,
אילן בומבך, עו"ד
יו"ר ועדת האתיקה

שיקולי בית הדין לשחרור עורך-דין מייצוג לקוח

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1.עורך-דין פנה לוועדה והסביר כי לקוחתו אינה עומדת בהסכם חתום על ידיה לתשלום שכר טרחתו.
2.עורך הדין הגיש ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה שבה נדחתה בקשתו להשתחרר מייצוג הלקוח. כמו כן ביקש עורך הדין לעכב את ביצוע ההחלטה נשוא בקשת הערעור באופן שיוכל שלא להיזקק להגשת סיכומים בהליך המתנהל בבית הדין קמא עד להחלטה בבקשת רשות הערעור.
3.כב' נשיא בית הדין הארצי לעבודה החליט שלא להיעתר לבקשה וזאת מבלי לבקש את תגובת הלקוחה שהיא המשיבה הפורמאלית ומשהחליט כך התייתר כמובן הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.
4.כב' נשיא ביה"ד הארצי לעבודה קבע, בין היתר, כי עניין שחרור ייצוג הינו עניין שבשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ובית הדין הארצי אינו ממהר להתערב בה להוציא מקרים מיוחדים. כב' הנשיא בהחלטתו הסביר כי נחה דעתו שהמקרה שלפניו אינו נופל בגדר המקרים המיוחדים הנ"ל וכי לא יצאה שגגה מלפני בית הדין קמא.
5.עוד קבע הנשיא כי מן הראוי הוא שעורך-דין הרוצה להתפטר יגיש בקשה מתאימה לכך מוקדם ככל האפשר לפני הבירור שהרי אם יבוא עם בקשתו רק ביום הבירור עלול ביהמ"ש לסרב לו מהטעם כי ההתפטרות תגרום לדחיית המשפט (ראה לעניין זה התייחסות נשיא בית המשפט העליון ד"ר י. זוסמן בספר סדרי הדין האזרחי מהדורת 1995 בעמ' 223).

השאילתא:
1.עורך הדין טען בפני הועדה כי נוצר משבר אמון אישי ומקצועי חריף ביותר בינו ללקוחה וחרף זאת החליט ביה"ד האזורי לעבודה כי עליו להגיש את סיכומי הלקוחה חרף מחדלה בתשלום המגיע לו (יתרת שכר טרחה) וללא התייחסות למשבר- האמון כפי שאף הלקוחה כתבה לבית הדין.
2.שואל עורך הדין האם אכן רשאי בית הדין לאכוף עליו לספק עבודה או שירות אישי ממין השירותים המתבקשים אצלו ובכך לגרום לו חסרון כיס בעוד הלקוחה נמצאת מקבלת שירות ללא ששילמה לו המגיע ממנה כשהיא מיצוייה במעמד של מפרת הסכם וזאת ללא התייחסות למשג]- האמון האישי והמקצועי שבין עורך הדין ללקוחתו.

עמדת ועדת האתיקה:
לנוכח ההחלטה המפורשת של כבי בית הדין אין מנוס כי עוה"ד יגיש הסיכומים ויתבע לאחר מכן את שכר טרחתו מהלקוחה.
(32101)

המותר לעו"ד לייצג בת זוג של מנוח (שהיה לקוחו) כנגד עזבונו?

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1.עורך דין ערך צוואה בשנת 1993 עבור לקוח שיוצג על ידיו שנים רבות.
2.עוה"ד לא התמנה כמנהל עיזבון המנוח עפ"י צוואתו.

3.עוה"ד לא ייצג בעם- ואינו מייצג כיום את בני משפחת המנוח שהם היורשים עפ"י הצוואה.

4.הלקוח נפטר זה מקרוב ולבני המשפחה מסר עוה"ד עותק מצוואת הלקוח.
5.בת זוגו של המנוח מזה כ8- שנים ביקשה מעוה"ד כי ייצגה כנגד העיזבון.
6.הלקוח, אף שחי עם בת זוגו, היה נשוי לאם ילדיו בעת פטירתו והיה לו ולבת זוגו רכוש משותף לרבות מקרקעין שהזכויות לגביו רשומות ע"ש המנוח בלבד.

השאילתא:
האם בנסיבות מקרה זה קיימת מניעה כלשהי כי עוה"ד ייצג את בת הזוג בתביעה לפס"ד הצהרתי כנגד העיזבון להצהיר על חלקה של בת הזוג ברכוש המשותף עם המנוח - זאת ללא תקיפת צוואת המנוח?

עמדת הועדה:
1.הועדה סבורה כי אם הלקוח (המנוח) ראה עצמו כבעלים בשלמות של נכסי העיזבון שלגביהם טוענת בת הזוג כי הם בבעלות משותפת שלה ושל המנוח - הרי אין עוה"ד רשאי לייצגה בתביעה נגד העיזבון.

2.המדובר- במקרה זה בלקוח קבוע שעזבונו "בא בנעליו" עפ"י כלל 14(ג) לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית) תשמ"ו1986- וע"כ גם מטעם זה אין עוה"ד רשאי לייצג צד נגד לקוח קבוע שלו.

3.הועדה הפנתה את עוה"ד לכלל 16(א)(ג) לכללים הנ"ל כשהעולה מהם הוא כי אסור לעו"ד להיות במצב שבו קיים חשש כי ייעשה שימוש במידע שהגיע לידיו תוך כדי ייצוג הלקוח. במקרה נשוא השאילתא אכן קיים חשש ממשי לכך.

4.יצוין, לעומת זאת, כי אם המנוח ובת זוגו היו בעלים משותפים בנכסים, הרי לא הייתה מניעה כי עוה"ד ייצג את בת הזוג כנגד העיזבון שהוא למעשה היורשים. במקרה זה אכן אין ניגוד עניינים בין עמדת הלקוח - המנוח לבין עמדת בת הזוג.

(30377)

עורך-דין וסוגיית מסירת מסמכים ללקוח

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
עורך-דין פנה לוועדה וביקש לדעת האם הוא מחויב למסור לבקשת הלקוח את מסמכיו גם באמצעות דיסקט, או שמא רק את מה שמכונה באנגלית copy Hard - כאשר מדובר בלקוח שכבר אינו עובד עוד עם אותו משרד עורכי דין.

עמדת ועדת האתיקה:
1.הועדה מבהירה כי עפ"י סעיף 10 (א) לחוק השליחות תשכ"ה1965- זכאי הלקוח לקבל כל דם- וכל נכס המוחזק ע"י עורך הדין ואשר הגיע לידיו במסגרת הטיפול בעניינו או כתוצאה מיחסי עורך-דין-לקוח.

2.אם מצוי מישות עורך הדין תקליטור עם החומר של הלקוח עליו למסרו ללקוח. אם החומר מצוי במחשב בלבד על עורך הדין להעתיקו על תקליטור.

3.אם מישות עורך הדין אין תקליטור כאמור אלא מצוי בידיו חומר מודפס בלבד עליו למסור חומר זה ללקוח.

(32591)

 

עורך הדין וזכותו לתבוע עד שהוזמן והעיד בביהמ"ש מטעם לקוחו

ניגוד עניינים

העובדות:
1.עורך-דין ייצג לקוח בתביעה שהוגשה כנגד המוסד לביטוח לאומי.
2.התביעה התייחסה למידת זכאותו של הלקוח לגמלאות המוסד לביטוח לאומי על אף אי רישומו של לקוח זה כעובד עצמאי במ.ל.ל. ע"י רואה החשבון שלו.
3.במהלך המשפט מסר רואה החשבון תצהיר עדות ראשית אשר אומת ע"י עורך הדין והלה אף נחקר בביהמ"ש בחקירה נגדית על תצהירו.
4.ביה"ד לעבודה הורה על דחיית התביעה ואף דן בסוגיית מהימנות עדות רואה החשבון.
5.כיום מבקש הלקוח להגיש תביעת נזיקין נגד רואה החשבון על כך שלא רשם אותו במ.ל.ל. כעובד עצמאי במועד.
6.עורך הדין פנה לוועדה והודיע כי הוא אכן מתעתד להגיש תביעת נזיקין נגד רואה החשבון ושאלתו היא האם קיימת מגבלה אתית מלהגיש תביעה כנגד אותו העד שהעיד כאמור מטעם הלקוח בבית הדין לעבודה.
7.מוסיף עורך הדין ומציין כי כללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986- אוסרים על טיפול נגד לקוח (כלל 16 לכללים הנ"ל), אך לעניין טיפול נגד עד שמסר עדות בתיק שהיה בטיפול עורך-דין לא מצא כל אזכור.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה השיבה לפונה כי לדעתה אין פסול בייצוג הלקוח בתביעה נגד רואה החשבון אשר הופיע כעד מטעמו של אותו לקוח.
לדעת הועדה אין במקרה שהועלה בשאילתא משום ניגוד עניינים באשר פרטי עדותו של רואה החשבון ידועים גם ללקוח.
(31994)

עורך הדין כסנגור של נאשם בבי"ד צבאי

פעילות מקצועית - שונות

העובדות:
1.עורך דין מייצג נאשם בבי"ד צבאי בהקשר לעבירות של מעשים מגונים כשכתב האישום מבוסס כולו על עדות מתלוננת.
2.מעדויות שונות הקיימות בתיק ומדברים שמוסרים עמיתים ומפקדים של המתלוננת מצטיירת תמונה של מתלוננת עם בעיות אמינות קשות ולכן שכר הנאשם לצורך בירור מעמיק של גרסת המתלוננת שרותי חוקר פרטי.
3.אותו חוקר אמור ליצור קשר עם המתלוננת ובני משפחתה ולמרר האם גם בעתי התלוננה על הטרדות מיניות ומהי גרסתה לגבי כתב האישום.
4.כיום שואל עורך הדין בטרם יאשר לחוקר פרטי את תחילת עבודתו האם קיימת מניעה אתית לשכירת שרות כזה כמבואר לעיל.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה סבורה כי החוקר הפרטי יכול לשוחח עם בני משפחתה של המתלוננת אך אינו יכול לשוחח עמה באחד מהנושאים הבאים:
1.החוקר אינו רשאי ליצור קשר עם המתלוננת ולברר עימה האם הפרטים המוזכרים בסעיף 2 בפרק העובדות הינם אמת.
2.החוקר הפרטי אינו רשאי ליצור קשר עם המתלוננת ולקבל גרסתה לגבי האירוע נשוא כתב האישום.
3.החוקר הפרטי אינו רשאי ליצור קשר עם המתלוננת ולברר עימה האם בעבר התלוננה על הטרדות מיניות באירועים נוספים.

(30972)

עורך הדין וכיצד עליו לפעול כשזויפה חתימתו והלוגו של נייר המכתבים שלו

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1.עורך-דין פנה לוועדה והודיע כי אדם שהציג עצמו בפניו כמי שקיבל מעורך הדין מכתב דרישה, לכאורה, בשם מרשו לשלם עבור חוב שלו לאותו לקוח.
2.מאחר שעורך הדין לא כתב לאותו אדם כל מכתב ומעולם גם לא שמע אודותיו דבר ביקש עורך הדין מאותו אדם להואיל ולשגר לו עותק המכתב שנתקבל אצלו, כביכול, מעורך הדין.
3.עותק המכתב הנחזה להישלח ממשרד עורך הדין הגיע לידיו, אולם מכתב זה מעולם לא הוכן ולא הודפס על ידיו וכל כולו מבית יוצר אחר.
4.להערכת עורך הדין נלקח ממשרדו נייר מכתבים ישן שלו כשה"לוגו" של משרדו צולם ותחת לוגו זה נשלח מכתב התראה לאותו אדם. עוד העיז אותו כותב גם לדרוש שכ"ט עו"ד בסך 470.-ש"ח כשהחייב מתבקש להעביר את החוב בצירוף שכר הטרחה ישירות לחותם המכתב.
5.עורך הדין ציין לוועדה כי הלוגו של משרדו הוחלף לפני מספר שנים ואין הוא בשימוש כלל, "המדפסת" שבה הודפס המכתב אינה דומה לשלו (הפונטים שונים) וגם סגנון המכתב אינו דומה כלל לסגנון עורך הדין שלא לדפי על כך כי הסגנון מלא שגיאות כתיב והדפסה וגם "החתימה" עליו אינה דומה כלל לחתימת עורך הדין.
6.שואל עורך הדין כיצד עליו לפעול בעניין זה שכן הוא מייצג את הלקוח הנ"ל בתיק בי"ד לעבודה בהליך שטרם הסתיים.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה השיבה לפונה בדברים הבאים:
1.אין כל מניעה להגיש תלונה במשטרה עפ"י העובדות שצוינו בשאילתא.
2.רשאי עורך הדין לפנות ללקוח בבקשה לקבלת הבהרות, אך עליו לנהוג משנה זהירות בשיחתו עמו ולהימנע מנקיטת לשון איום.
3.רשאי עורך הדין לחדול מייצוג הלקוח בבית הדין לעבודה.
4.רשאי עורך הדין להציע ללקוח לשחררו מייצוגו וכך "יתייתר" הצורך לנמק בפני בית הדין את הסיבות לכך.
5.אם הלקוח יסרב, יוכל עורך הדין להגיש בקשה מנומקת לשחרור מהייצוג.
6.על עורך הדין להודיע לנמען של המכתב כי עליו לפנות ישירות ללקוח. הועדה אינה רואה מקום בשלב זה למסור לו מידע אודות הזיוף.

(32429)

 

עורך דין והשימוש בהקלטת שיחה

פעילות מקצועית - שונות

העובדות:
1.עורך דין פנה לוועדה והודיע כי בדעתו לבחון אפשרות פנייה לערכאות כנגד חברה המספקת מוצרים/שירותים לציבור.
2.עורך הדין קיבל בע"פ מידע מאחד הגורמים האחראים על התמיכה הטכנית באותה חברה העומד בסתירה לתגובתה שבכתב ולכן הוא שוקל, בכפיפות להחלטת ועדת האתיקה, להקליט שיחה עתידית עם אותו נציג שירות בכדי שהחברה לא תוכל להתכחש למצגיה, כפי שנמסרו לו בעל-פה.
3.עורך הדין מבקש לידע אותו האם הקלטה מעין זו אסורה עפ"י כללי האתיקה המקצועית.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה השיבה לפונה כי אין מניעה לכך שיבצע את ההקלטה המבוקשת וזאת באם הגורם המוקלט אינו לקוחו של עורך הדין וגם אינו בין אלה המאוזכרים בכלל 22 לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקציעי :י תשמייו1986-וכן כי אין ההקלטה אסורה עפ"י חוק האזנות סתר.
(32608)

 

עורך-דין והמגבלות החלות עליו בכהונתו הציבורית בישר ועד מושב

ניגוד עניינים

העובדות:
1.עורך-דין פנה לוועדה והודיע כי לפני כחודשיים ימים פנה אליו לקוח בבקשה כי ייצגו ברכישת משק.
2.הלקוח הציג תנאי לרכישת המשק, דהיינו, שיתקבל אישור עקרוני של ועד האגודה (המושב) להקמת בית אריזה.
3.במקביל עורך הדין שימש כחומי ועד המושב מן השורה (הועד מונה 7חברים) במושב בו מצוי המשק.
4.לפני זמן קצר בעקבות בחירות שהתקיימו באגודה (המושב) נבחר ונתמנה עורך הדין ליו"ר האגודה.
5.שואל כיום עורך הדין שתי שאלות כדלקמן:
א.האם הוא רשאי להוסיף ולייצג את הלקוח ברכישת המשק במושב והאם אין ניגוד אינטרסים המונע המשך ייצוגו של הלקוח.
ב.עורך הדין מציין כי בעיה שעניינה ניגוד אינטרסים, הכוונה למעמדו של עורך הדין כבא כוחו של הלקוח מצד אחד ומאידך בכהונתו כיו"ר ועד האגודה (המושב).

עמדת ועדת האתיקה:
1.הועדה השיבה לפונה כי לדעתה קיים ניגוד אינטרסים בייצוג הלקוח כלפי ועד המושב וזאת כאשר עורך הדין מכהן כיו"ר האגודה של אותו מושב.
2.הועדה מפנה את תשומת לב הפונה לכללים 1-3 לכללי לשכת עוה"ד (חברי גופים נבחרים או ממונים) תשכ"ט-1969.



(32389)

סגנון דיבור של עורכי-דין


דבר היו"ר

הכרעת דין
אב"ד:
קובלנה זו עניינה בהתבטאותו של הנאשם כאשר ייצג צד בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כנגד עו"ד, אשר ייצג את הצד שכנגד - להלן "המתלונן".
בתגובה לדברי המתלונן בהתנגדות לשאלה שנשאל עד בחקירתו, התבטא הנאשם כלפי המתלונן:

"עו"ד הוא שקרן פתולוגי"

מפרוטוקול בית המשפט שהוגש לנו עולה כי הנאשם שאל עד מסוים את התהליך של מתן התצהיר בפני המתלונן. המתלונן התנגד לשאלה והעלה בפני בית המשפט טענות משלו, בין השאר נטען:

"זה לא נוגע לתביעה ו/או למהימנות כי אם רק לדברי האישיים המובהקים שלגביהם הובהר מפי בזיון הקודם כי קיימת חקירה משטרתית ומוכן בימים אלה נתב אישום בפרקליטות ולגביהן דגה בימים אלה ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, בהשעיית החבר מחברותו בלשכה".

לדברים אלה ביקש הנאשם מבית המשפט לרשום את הדברים הבאים:

"עו"ד הוא שקרן פתולוגי. לא מתקיים כל דיון על השעייתו מהלשכה ולא שום חקירת משטרה. לא עומד להיות מוגש נגדו כתב אישום, האיש פשוט עומד פה ומשקר במצח נחושה".

התביעה טוענת בצדק שדברים אלה של הנאשם הינם בלתי מנומסים, בלתי מאופקים, בלתי מרוסנים ובוטים. ושנכנסים לגדר העבירה על כללי האתיקה, אין ספק כי דגשים אלה נאמרו לאור הטחת המתלונן בנאשם כפי שהוסבר לעיל - דברים קשים שאשר כשלעצמם לדעתו מהווים התנהגות בלתי הולמת בייחוד לאור טענת הנאשם בהגנתו וכפי שטען בפני בית המשפט כי אין אמת בדרכים אלה.

לאחר שמיעת דברי העד ודברי הנאשם ברור לנו שהייתה קיימת מתיחות ביניהם זמן רב וכי הוטחו ביטויים עולבים משני הצדדים.

שאלה קשה ניצבת בפנינו - מהו הגבול בין חופש הביטוי וזכותו של עורך דין להתבטא במהלך הדיונים בצורה מעליבה ובחוסר נימוס מחד גיסא, לבין כללי לשכת עורכי הדין בדבר- יחס של כבוד לצד שכנגד בעת ההתדיינות - כלומר האם יש לראות בכך עבירות על התנהגות בלתי חברתית ומחוסרת דרך ארץ ומחוסרת כבוד לצד שכנגד (סעיף 23, 33 ו26- לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו 1986.

בטרם אעסוק בשאלה זו בקשתי מהצדדים להתייחס בסיכומיהם לשאלות הבאות:

א.חופש הביטוי של עו"ד בבית המשפט מול כללי לשכת עורכי הדין על התנהגות בלתי חברית ומחוסרת דרך ארץ כלפי הצד השני.

ב.האם עומדת לנאשם ההגנה של "אמת דימיתי"
לפי חוק איסור לשון הרע.

ג.האם עומדת לנאשם חסינות על פי סעיף 13 (5)
לחוק איסור לשון הרע.

ד.לאור מה שקדם לדברי הנאשם, האם מן הנכון לבחון את מהות ואופייה של התגובה והאם לאור התנהגות המתלונן עובה לדמיי הנאשם יש לראות זאת באופן לא מחמיר.

הגנת "אמת דיברתי"

עוה"ד ועמיתו למקצוע

על פי כללי לשכת עורכי הדין, על עורך דין לנהוג בנימוס ובכבוד כלפי חברו - הצד שכנגד.

לדעתי אין הגנת "אמת דיברתי" עומדת לעורך דין המופיע בבית המשפט ומטיח דברים עולבים ובלתי מנומסים כלפי יריבו ואפילו לדידו כל שאמר הינם אמת לאמיתה.
יש לאבחן בין ההגנה של "אמת דיברתי" בעבירה על חוק איסור לשון הרע אשר במהותו דן בהוצאת דיבה לבין כללי ההתנהגות בין עורכי דין במהלך דיון משפטי - המצווים על כללי נימוס ותרבות דיבור שהיא למעשה עבירה משמעתית על כללי האתיקה.

בעל"ע 9/87 פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין פ"ד מ"ה (2) עמ' 588 אמר בית המשפט:

"הדרישה לריסון ולסובלנות אין פירושה כי כל התבטאות החורגת מן הנימוס והאיפוק הרצויים תהווה עבירת משמעת. קיים גם תחום שהוא בבחינת "לא יום ולא לילה". ביטויים של בין השמשות ואמירות של בין הערביים, שאמנם אין הם בגדר הרצוי והראוי אד אין הם מגיעים כדי עבירת משמעת".

עלינו לבחון את מהותה ואופייה של התגובה שבאה מצד הנאשם לגבי התנהגותו והתבטאותו של המתלונן שבגינה באה התגובה.

עלינו לבדוק היטב את האירועים שקדמו להתבטאותו של הנאשם ואין ספק שלאחר ששמענו את העדויות הגעתי למסקנה כי היחסים שבין הנאשם למתלונן וההתבטאויות ההדדיות העולבות של אחד למשנהו לפני התקיים הדיון בתיק זה בבית הדין האזורי לעבודה, חרגו מן המותר ונגדו התנהגות חברית בין אנשי תרבות ובייחוד בין חברים למקצוע.

אמור מעתה, בעת הדיון נשוא הקובלנה, היה קיים מתח רציני בין שני הצדדים כאשר כל אחד מהם אוצר בלבו טענות וכעס כלפי משנהו.

התלבטתי קשות האם לא עומדת לנאשם ההגנה של חיסיון על פי סעיף 5(13) לחוק איסור לשון הרע.

לאור ע.פ 546/92 רם דורון נגד טליה טריינין-גורן שפורסם בפד"י מחוזי כרך תשנ"ד (1) עמ' 441 נקבעו מספר כללים המתווים דרך למציאת איזון בין חופש הביטוי של עורך דין בעת הדיון כלפי חביו או צד בדיון אלא שאם מדובר בחפי למקצוע קיימות ההגבלות של כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין.

מאותו פס"ד אנו למדים כי יש חשיבות מרובה להגנה על החופש המוחלט של פרקליט או בעל דין שעה שהם נוטלים חלק בדיון משפטי.

אולם החיסוי הקבוע בסעיף 5(13) לחוק איסור לשון הרע אינו מגן על פרסום הנעשה תוך כדי דיון משפטי אלא אם פרסום זה הוא לצורך הדיון המשפטי ובקשר אליו.

כמובן שעל פי סעיף 2 לחוק יסוד, כבוד האדם וחירותו, אין פוגעים בכבודו של אדם באשר הוא אדם, ובנושא זה ראה מאמרו של כב' הנשיא א. ברק, חופש הביטוי ומגבלותיו שפורסם ב"הפרקליט" מ' התשנ"ה 1991 עמ' 5.

בעמ' 12 אומר כב' הנשיא מיק:

"האם משתרע חופש הביטוי גם על ביטוי שיש בו לשון הרע? לדעתי גם התשובה על שאלה זו היא בחיוב. גם ביטוי שיש לו לשון הרע הוא ביטוי שעקרון חופש הביטוי מכסה אותו".

קראתי בעיון את פסק דינה של השופטת המלומדת שושנה אלמגור בתיק א 113736/00 שהתנהלה בין אותם הצדדים ומסכים אני כי בתביעה האזרחית של תביעת פיצויים עומדת לנאשם ההגנה של סעיף 5(13) לחוק איסור לשון הרע כפי שהוסבר ע"י כב' השופטת אלמגור. אולם כאשר אנו עוסקים בכללי לשכת עורכי הדין ובחוק לשכת עורכי הדין עלינו לזכור כי מטרת חוקים אלו לשמור על נימוס ואיפוק ביחסים שבין חברים ובייחוד כאשר הם מופיעים בפני בית המשפט. אם נתיר לעו"ד המופיע בבית המשפט להתיר את חרצובות לשונו נגד חמיו למקצוע המופיע איתו באותו המשפט אנה אנו מגיעים?

בצדק מעירה כב' השופטת אלמגור בפסק דינה:

"בהתחשב בעובדה כי בחוקים אחרים קיימת סנקציה הולמת בין מכוח חוק לשכת עורכי הדין התשכ"א - 1961 לבין מכוח חוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984, הרי שהפגיעה בזכות לשם טוב, העלולה לנבוע מהחלת סעיף 5(13) לחוק אינה עולה כל הנדרש ועל כן סעיף זה עומד גם במידת המידתיות שלפי חוק יסוד, כבוד האדם וחירותו".

אני בדעה כי כללי לשכת עורכי הדין הנוגעים ליחסים בין חברים חל על התנהגות עורכי דין בבית המשפט גם אם סעיף 5(13) לחוק איסור לשון הרע נותן להם חיסיון על פי חוק איסור לשון הרע - כפי שסברה כב' השופטת אלמגור בתיק הנ"ל.

כללי לשכת עורכי הדין הדורשים נימוס ואיפוק של חפי למשנהו עדיפים במקרה כמו דנן על ההגנה הניתנת בחוק איסור לשון הרע. הגנה זו אינה משתרעת על חוק לשכת עורכי הדין והכללים החלים על מקרה כמו דנן.

לאחר לבטים לא קלים הגעתי למסקנה כי במקרה דנן בנסיבות המיוחדות של התבטאויות עולבות של הנאשם כלפי חברו לא היו קשורות לדיון שהתנהל בין הצדדים ולא היו לצורך הדיון עצמו.

הנאשם קרא למתלונן "שקרן פתולוגי" וכפי שהוא הסביר בעדותו התכוון לומר כי שקרן פתולוגי הוא אדם שבאופיו הוא שקרן.

לא ייתכן שעו"ד יתיר לשונו באופן כה בוטה ואפילו במהלך הדיון בבית המשפט, ועל כן עמי הנאשם על כללי לשכת עורכי הדין בהם הוא מואשם.

אשר על כן החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות בהן הואשם בקובלנה שאני הופך אותה לחלק בלתי נפרד מהכרעת דין זו.

יחד עם זאת, אני בדעה כי על ועדת האתיקה לנקוט באמצעים משפטיים נגד עו"הד על התבטאויותיו העולבות שהשמיע נגד הנאשם ואשר נרשמו בפרוטוקול בית המשפט.

חב"ד:
א. הנני מצטרף לכל נימוקי הכרעת הדין של אב"ד וכמוהו, גם אני עושה זאת לאחר התלבטות קשה.
ב. התבטאות כלפי המתלונן: "...עו"ד הוא שקרן פתולוגי" חרגה מנורמות התנהגות המצווה על נקיטת לשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת בין פרקליטים, לא כל שכן כאשר הנאשם הכתיב (!) את תגובתו לפרוטוקול הדיון בביה"ד לעבודה, אף אם זו לא באה לעולם אלא בגלל דם-ים בוטים וכנראה גם לא נכונים, של המתלונן כלפי הנאשם.(ר' פסק דינה של כב' השופטת אלמגור בת.א. 113736/00 בפרק ג', המחיל על המתלונן, הנתבע, שם), חזקת העדר תום לב, מכיוון "שהנתבע ידע או לא נקט באמצעים סבירים ע"מ לבדוק ולוודא כי דבריו אינם אמת...".
ג. גם לטענות המביכות והקשות , שהוטחו כלפיו ע"י המתלונן, יכול היה הנאשם להגיב בצורה מרוסנת, למשל: "אין בדברי חברי, שמץ של אמת..." וכיו"ב נוסח דברים דומה, שלא היה מביא לידי הרשעה על פי כללי האתיקה.

בשולי הכרעת הדין: זה עתה התקבל פסק דינו של ביהמ"ש העליון, בערעורי לשכת עוה"ד 4444/99, 4446/00, פד' נ"ה (5) ע' 908, בע' 911 ב', אשר נדחו ע"י המשנה לנשיא ש' לוין, בנושא התבטאויות המשיב (שם), אשר הוגדרו אמנם כסרות טעם, אך לא עד כדי הפיכתן לעבירה אתית ולפיכך ראה בהם כב' השופט "זוטי דברים".

פסה"ד הנ"ל בהשוואה למקרה שלנו - התבטאות הנאשם לא רק שהייתה סרת טעם, אלא חרגה ע"פ כל אמת מידה, עד כדי עבירה אתית, של התנהגות (התבטאות) בלתי הולמת, כמצוין בכתב הקובלנה.


חב"ד:
הנני מצטרף להכרעת הדין של חברי  אב"ד על כל נימוקיה ומרשיע את הנאשם, אך יחד עם זאת ברצוני להעיר כמה הערות:

מבין אני את הרגשתו של הנאשם בבית הדין האזורי לעבודה כאשר שמע את דברי המתלונן, עו"ד, שלדעתו אינם אמת ואין לי שום סיבה להאמין אחרת, אך תגובתו של הנאשם הייתה חריפה מדי, פוגעת מדי ונכנסת בגדר העבירה על כללי האתיקה.

מעשיו ודבריו של המתלונן אינם פחות חמורים מדבריו של הנאשם ואולי יותר כי הם שמשו כסיבה לדברי הנאשם והתגרות בו.

אינני יודע אם הנאשם הגיש תלונה נגד חברו - המתלונן לועדת האתיקה אך ללא כל קשר אם הוגשה או לא הוגשה תלונה כזו מאחר ודגתי המתלונן נרשמו בפרוטוקול בית הדין האזורי לעבודה הנני ממליץ בפני ועדת האתיקה לברר את העניין ולנהוג בהתאם כלפי המתלונן מיזמתה היא.

על פי העובדות שהיו ידועות בטרם הוגשה הקובלנה נגד הנאשם ושלא הייתה עליהם מחלוקת נראה לי כי מן הראוי היה להגיש קובלנות מקבילות הן נגד הנאשם והן נגד המתלונן.

(בד"מ 131/01)

 

עורך הדין וניהול חברה במשרדוהעוסקת במסחר

עוה"ד ומשרדו

העובדות:
1.עורכת דין הקימה בית ספר ובמסגרתו היא מרצה בתחום התמחותה לגורמים עסקיים פרטיים ומוסדיים.
2.עורכת הדין או עורך דין במשרדה משמשים בתפקיד של מנכ"ל בית הספר והיא עצמה הינה יו"ר הדירקטוריון.
3.משרדה של עורכת הדין מספק שירותי מזכירות לבית הספר, אם כי מספר הטלפון, הפקס וכתובת הדואר האלקטרוני שונים מאלו של המשרד.
4,כל שאר הפרטים זהים לחלוטין לפרטי משרדה של עורכת הדין.
5.בית הספר מבצע פעולות פרסום עצמאיות ומזכיר את שמה של עורכת הדין כמקימתו. אם מתקשר גוף המעוניין בהרצאה עונה מזכירת המשרד לטלפון נפרד השייך לבית הספר ומוסרת פרטים בהתאם. משאבי המשרד מנוצלים לצרכי בית הספר.
6.עורכת הדין פנתה לוועדה ושואלת האם מהוות הפעולות הנ"ל הפרה של כללי האתיקה.

עמדת ועדת האתיקה:
1.הועדה ביררה אצל השואלת האם פנייתה הינה בגין ובהקשר לעורך דין אחר. עורכת הדין השיבה כי המדובר- הוא במקרה אישי שלה.
2.לגופו של עניין עמדת הועדה היא כי אין עורכת הדין יכולה לנהל ממשרדה חם-ה העוסקת במסחר - שהרי עפ"י כלל 4 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986- משרד לעריכת דין לא ישמש למטרות אחרות.
(32156)

עורך הדין והאם קיים חיסיון בגין תלונות שהוגשו נגדו ללשכת עוה"ד

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1.משרד עורכי דין (להלן "המשרד") ייצג לקוחה שנתבעה ע"י עורך דין פלוני (להלן "עורך הדין") בתביעת דיבה על דברים שנכתבו על ידיה בתלונה שהגישה נגדו לועדת האתיקה ואשר נגנזה ע"י אותה הועדה.
2.עורך הדין טען בתביעתו כנגד הלקוחה על שפגעה פגיעה חמורה בשמו הטוב. עוד טוען עורך הדין כי בגניזת התלונה יש משום בירור ודחיית האמור בה ומהווה לכן הכרעה שיפוטית.
3.בין שאר טענות הלקוחה היא מתכוונת לטעון כי שמו הטוב של עורך הדין כלל לא נפגע משום שלא היה לו שם טוב וזאת היא טוענת בהסתמך על פסקי דין והכרעות שיפוטיות שלפיהן הורשע עורך הדין בעם- בעבירות פליליות ובעבירות אתיקה רבות מהסוג שעליו התלוננה נגדו בלשכת עורכי הדין.
4.המשרד מבקש מהוועדה למור הסוגיות הבאות:
א. האם ניתן לקבל מלשכת עורכי הדין פירוט התלונות אשר הוגשו בעם- כנגד אותו עורך-דין ומה היו תוצאותיהן.
ב. האם ניתן לקבל מלשכת עוה"ד פירוט עבירות פליליות בהן הורשע עוה"ד, אף אם לא פורסמו ו/או פורסמו ללא ציון שמו.
ג. מהי נפקותה המשפטית של תלונה שנגנזה.

עמדת ועדת האתיקה:
1.הועדה העבירה למשרד עותק מפסק הדיך שניתן ע"י בית המשפט העליון בתיק על"ע 6/88 שניתן בעניינו של עורך הדין בנושא.
2.מעבר ובנוסף לאמור לעיל השיבה הועדה לשאילתא כדלקמן:
א. תלונות כנגד עורכי דין הינן חסויות ואין מוסרים פרטים אודותן.
ב. פסקי דין משמעתיים אשר אינם מתפרסמים אין לשכת עורכי הדין יכולה להפיצם.
ג. פסקי דין שבהם נגזר עונש של השעיה בפועל או הוצאה מהלשכה ניתנים לפרסום וניתן לקבל עותק מהם.
ד. ביכולת הפונה לפנות לבית המשפט בבקשה להזמנת עדים והלשכה תפעל כעולה מסעיף 67 א' לחוק.
ה. סוגיית נפקותה המשפטית של תלונה הינה שאלה אזרחית ואיננה שאלה אתית.
(30231)

עורך הדין ושימוש בקלטת כראייה בהליך משפטי

עוה"ד וביהמ"ש

העובדות:
עורך-דין ביצע הקלטה וכיום הוא מבקש לעשות שימוש בה כראייה בהליך משפטי. עוד מסביר עורך הדין כי הבאת הקלטת כראייה דרושה לו על מנת להוכיח את טענותיו במסגרת סכסוך עסקי הנטוש בינו ובין עורך-דין אחר.

השאילתא:
האם בנסיבות המתוארות בפניית עורך הדין עשיית שימוש בקלטת כראייה הינו עבירה על כללי האתיקה.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה הודיעה לפונה כי הוראות האתיקה חלות גם על עורך-דין המייצג את עצמו והוא גם בעל דין. נוכח האמור לעיל אוסר כלל 22(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). תשמייו1986-, אף על עורך-דין המייצג את עצמו להקליט את רעהו, עורך הדין הנתבע ואין לעשות שימוש כראייה בהקלטה זו (ראה לעניין זה גם כלל 22 (ג) לכללי לשכת עוה"ד, (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986-). (30563)