יום ראשון, 17 דצמבר 2017

מאגר כתבי עת · עט ואתיקה

   גליון 66 · תאריך פרסום אפריל 2002 · עט ואתיקה

אתיקה מקצועית של באי כוח המדינה

חברות וחברים יקרים,

סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין מטיל על עוה"ד חובה, שהשלכותיה משמעותיות ביותר: "במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". אכן, מעבד לחובות ההגינות ותום הלב כלפי לקוחו, משמש עוה"ד כ-OFFICER OF THE COURT ומוטלות עליו חובות מיוחדות לכבד את בית המשפט, להגיד אמת בבית המשפט ולסייע לבית המשפט בניהול יעיל והוגן של המשפט. יחד עם זאת, אנו זוכרים כי ההנחה היא שסנגור אינו פועל מתוך מניע אלטרואיסטי, אלא הוא מבקש לקדם את עניינו האישי של מרשו. הוא מנסה לעשות הכול, במסגרת החוק, כדי לצאת זכאי בדין. כך למשל, שמורה לו הזכות לכפור בטענות עובדתיות נכונות בהליך פלילי או להכחיש עובדות נכונות בהליך אזרחי. אולם מהו הדין שראוי להחילו על נציגי הפרקליטות או נציגי התביעה המשטרתית או נציגי העירייה? כאן לדעתנו המצב שונה. עורכי הדין בשירות הציבורי אינם נמצאים ביריבות עם הסנגוריה. אין כאן סימטריה. כל זאת משום מיהותו של ה"לקוח". כב' השופט ג' קלינג מצטט בעמ 154 לספרו "אתיקה בעריכת דין" (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2001) פסק-דין של ביהמ"ש העליון האמריקאי משנת 1998 (Singleton U.S.V.) בו צוין כי התובע הכללי עומד בראש מערכת אשר האינטרס שלה בהליך פלילי איננו לזכות בתיק, אלא להוציא את הצדק לאור. לפיכך, בניגוד לסנגוריה שתעשה הכול כדי שהלקוח יזוכה, לנציגי התביעה לא אמור להיות אינטרס שהנאשם יורשע דווקא, אלא רק שהצדק יצא לאור. זהו האינטרס הציבורי והתביעה אמורה לייצגו, בשונה מן האינטרס הצר יחסית של הנאשם. אם מ-גיל חב עוה"ד חובת זהירות ונאמנות כלפי צד שלישי, הרי שחובה זו מתגאית והולכת (ככל חובת נאמנות או הגינות אחרת של רשות ציבורית) במרקם היחסים שבין נציג התביעה לבין הנאשם/הנתבע הפרטי. אנו סבורים כי מדומי בחובת הגינות שונה לחלוטין - חיבת הגינות אלטרואיסטית. אנו מצפים שהתביעה תהיה מקצוענית, שהיא ,,תעשה שיעורי בית, שהיא לא תתרשל. אולם אנו לא מצפים מן התביעה שתנסה להרשיע בכל מחיר. אכן, תובע מקצועי איננו רק תובע שמביא בסופו של הליך להרשעה בדין, אלא גם תובע בעל יושרה היודע לבוא לממונה עליו ולהצביע על פגמים בחומר הראיות או בהליכים שקדמו להעמדה לדין או בניהול התיק. בבג"צ 4267/93 אמיתי נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441 הובהר הסטנדרט המצופה מנציגי התביעה: "(ש)בייצגו רשות שלטונית בפני בית המשפט, טוען היועץ המשפטי לממשלה את אותן טענות שהוא סבור, על פי תפישתו המשפטית, בי הן מצדיקות את פעולת הרשות במסגרת הדין. על כן, אם לדעת היועץ המשפטי לממשלה, הרשות השלטונית אינה פועלת כדין, הרשות בידי היועץ המשפטי לממשלה להודיע לבית המשפט כי הוא לא יגן על פעולת הרשות. למותר לציין כי היועץ המשפטי לממשלה - בכל נושא משרת בשלטון - בפוף אף הוא לחוק, ונתון לביקורת שיפוטית".
לאחרונה החליטה כב' השופטת דליה דורנר על ניהול משפט חוזר לעמוס שינס (מ"ח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 14.3.02) תוך שפירטה קביעות עצמות על דרכי העבודה של שוטרי משטרת ישראל ושל התביעה בעניינו של ברנס. כך למשל עלה, כי חוקר בצוות החקירה אשר העיד "בהנחיית התובע", הודה כי שיקר בבית המשפט ביחס לחקירה וביחס להודאתו של שינס. הובהר, כי השקרים והפגמים שנחשפו במשפטו של שינס "מעוררים חשש ממשי בי עודף רצון של המשטרה 'לסגור' את פרשת הירצחה של רחל הלר גרם להם לא פעם, גם לא פעמיים, להימנע מלדבוק באופן מלא באמת". אין ספק, כי כב' השופטת דורנר הרחיבה עוד יותר את הדרך ליישום מעשי ונוקב של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו במישור ההליך הפלילי, בכך שהקנתה מעמד של זכות יסוד חוקתית לזכותו של אדם להליך פלילי הוגן. לדעתנו, קביעה זו משפיעה גס על התנהלותה הכללית של התביעה, שכן היא לא תוכל להמשיך בנקיטת קו לוחמני וחסר פשרות, בשעה שהיא נתקלת במכשלות דיוניות חמורות או בפגיעה אנושה אחרת במסגרת ההליך אשר הוביל להעמדתו של פלוני לדין. כל זאת, מן הטעם שפעולות אלה עומדות בניגוד לאינטרס האמיתי של ה"לקוח" - הציבור בכללותו .

בברכת חג עצמאות שמח,
אילן בומבך, עו"ד יו"ר ועדת האתיקה

עורך-דין כסנגור

עוה"ד ולקוחו
זכותו של הסנגור לקבל לביתו נאשם על מנת שישהה בו כשהוא יהיה הערב שלו

העובדות:
1.מפלג התביעות של מחוז תל-אביב במשטרת ישראל הפנה לוועדה את נושא התנהגות סנגורית בבית המשפט במהלך דיון בהליכי מעצר.
2.בפנייה צוין כי הוגש נגד נאשם כתב אישום בגין 6 עבירות חמורות של סחר בסמים.
3.הדיון התקיים בבית המשפט ובו טענה הסנגורית טענות לשחרור הנאשם והוסיפה כי היא מוכנה לקבל רשות מבית המשפט לקחת את הנאשם לביתה כדי שישהה בו במעצר והיא תהיה הערבה שלו.
4.אכן השופט השתכנע והתיר לה לקחת את הנאשם למעצר בבית הסנגורית.
5.עוד מציין הפונה כי במהלך הדיון הפנתה התובעת את תשומת לב בית המשפט כי המדובר הוא גם בעבירה אתית ובתגובה לכך התריסה הסנגורית שמבחינתה אין כל בעיה ושהתובעת רשאית להתלונן עליה בלשכת עורכי הדין.
6.נראה לפונה כי כאן לפנינו שלב נוסף של התדרדרות הנורמות האתיות כשלכאורה הסנגורית מבצעת עבירה אתית במוצהר.

עמדת הועדה:
1.הועדה השיבה לפונה כי בהתחשב בנסיבות המקרה וכנקוב גם במכתב הפונה על צרופותיו החליט הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב לאמץ את החלטת ועדת האתיקה שלא למצות הליכים משמעתיים נגד הסנגורית ולגנוז את התלונה.
2.הועד המחוזי וועדת האתיקה שלידו התרשמו כי כנראה הסנגורית לא הייתה מודעת לכך כי הצעתה לקחת את הנאשם לביתה כרוכה גם בחתימתה על ערבות ללקוח, דבר המהווה עבירה אתית על כללי האתיקה המקצועית.
3.הועד מצא לנכון להסב את תשומת לב הסנגורית לכך כי עליה להקפיד שהתנהגות דומה לא תישנה על ידיה בעתיד.
(29668)

למי מגיעות הוצאות משפט שנפסקו?

עוה"ד ולקוחו

השאילתא:
1.למי צריך תובע, אשר חויב בהוצאות שנפסקו על-ידי כב בית המשפט, בתביעתו כנגד נתבע לשלם כאשר הנתבע יוצג ע"י פרקליט של חברת ביטוח מכוח פוליסת ביטוח אחריות מקצועית.
2.להבהרה יצוין כי בין הנתבע לבין הפרקליט שייצגו לא נערך ולא נחתם כל הסכם בהקשר להוצאות שנפסקו.

עמדת הועדה:
1.הועדה סבורה כי במקרה הנוכחי מגיעות ככלל ההוצאות לנתבע כפי שקבע בית המשפט.
2.במקרה זה הנתבע הוא המבוטח, אולם אם הנתבע לא שילם את ההוצאות ושכ"ט עוה"ד וחרצת הביטוח היא זו שנשאה בתשלום, יוכל עוה"ד השואל לבקש את הכרעת בית המשפט בשאלה זו על דרך של הליך טען ביניים או כהחלטה אגבית לפסק הדין העיקרי.

(31238)

 

 

הקיימת הגבלת ייצוג לקוח ע"י עורך דין?

עוה"ד ולקוחו

השאילתא:
1.עורך דין התבקש ע"י עירייה לייצגה בהליכי הוצל"פ שננקטו נגדה ע"י חברה מסוימת (להלן "החברה").
2.הייצוג כולל בעיקרו בקשה בטענת "פרעתי" (לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ) והליכים נלווים במסגרת תיק ההוצל"פ שמנהלת אותה החברה כנגד העירייה.
3.עד לשנת 1988 ייצג עורך הדין לקוח אחר כנגד אותה חברה שכיום נוקטת בהליכי הוצל"פ כנגד העירייה. במסגרת ההליכים ביצע עורך הדין בשם הלקוח עיקול צד ג אצל אותה עירייה.
4.בהמשך פנה עורך הדין לעירייה בשם מרשו בדרישה לפעול בהתאם לצו העיקול.
5.עוד מציין עורך הדין כי טיפולו בהליכי ההוצל"פ הקודמים כנגד אותה חברה, שבשל חובה בוצע עקול צד ג, הסתיים. להבהרה מציין עורך הדין כי פעולותיו בייצוג הקודם בשם מרשו היו כנגד החברה והפעולות שבוצעו ביחס לעירייה היו הליכים כנגד העירייה כצד שלישי.
6.כיום מבקש עורך הדין חוות דעת האם בנסיבות המתוארות לעיל קיימת מניעה אתית כלשהי לייצוגה של העירייה על ידיו בהליכי ההוצל"פ שננקטו כנגדה כמפורט לעיל.

עמדת ועדת האתיקה:
1.לאור הנסיבות שתוארו בפניית עורך הדין אין מניעה לכך שייצג את העירייה.
2.עובדת הטלת עיקול צד ג על הכספים בשם לקוח אחר אינה הופכת את העירייה לצד שכנגד.
3.לדעת הועדה במקרה נשוא פניית עורך הדין אין תחולה לאיסורים הנוהגים עפ"י כלל 16 לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית) תשמ"ו1986-.

(31022)

נושא החיוב בהוצאות כלליות שלהמשרד אגב הטיפול בלקוח:

עוה"ד ולקוחו

השאילתא:
1. עורכת-דין פנתה לוועדה וביקשה לקבל חוות דעתה באשר להוצאות מסירה ואיתור במסגרת ביצוע פעולות גביה עבור גופים מסחריים.
2.ההתקשרות בין עורכי דין העוסקים בהליכים משפטיים לצורך גבייה מושתתת, בדרך כלל, עפ"י שכר הטרחה הפסוק (בכית המשפט או בלשכת ההוצל"פ).
3.במקרה של משרד השואלת, אופן העבודה הוא שהלקוח אכן משלם שכר טרחה וכן הוצאות מיוחדות כאגרת בית המשפט או אגרת עיקולים.
4.הלקוח אינו מחויב לשלם את הוצאותיו המשרדיות של עורך הדין כגון שכר דירה, שכר עבודה, הוצאות אחזקת משרד כארנונה, חשמל וכן הוצאות משרדיות שוטפות כביול וכיו"ב. הלקוח גם אינו משלם את שכר העבודה בגין עובד של עורכי הדין אשר דואג למשל להגשת כתבי בי-דין לבית המשפט.
5. עורכת הדין מדגישה כי הוצאות משרדיות בהגדרתן אינן הוצאות שעל הלקוח להשיב לעורך הדין גם כאשר ניתן לייחד את ההוצאות עבור לקוח מסוים למשל, שכר העבודה של עורך-דין אשר מטפל אך ורק בלקוח מסוים, הוא הדין בהוצאות שכר דירה יחסיות לשטח שבו נעשה שימוש על ידי מספר עורכי דין המטפלים בלקוח ספציפי או תשלום לפקידת הוצל"פ המטפלת בעניין של לקוח מוגדר, לרבות הגשת המסמכים ללשכת ההוצל"פ.
6.לטענת השואלת שירות של מסירה ואיתורים הינם חלק מההוצאות המשרדיות של עורך הדין ואין מקום להשיתן על הלקוח.
שירות מסירות אינו נבדל מכל שירות אחר אשר מבוצע עבור הלקוח כחלק מהוצאות המשרד. הלקוח אינו מחויב, למשל, עבור בולים וכן אינו מחויב עבור שכר עבודה של העובד המכין את הגשת החומר לבית המשפט או של העובד המגיש מסמכים אלו לבית המשפט.
7.עורך דין רשאי כמובן להעסיק מבצע מסירות ואיתורים כשכיר במשרדו כשם שהוא מעסיק שליח המבצע הגשת כתבי בי-דין.
8.השואלת מוסרת כי קיבלה פנייה מאחד ממשרדי עורכי הדין, לפיה התייחסותה להוצאות המסירה והאיתורים (למעט במקרים מיוחדים) כהוצאות משרדיות שוטפות מהווה עבירה על כללי האתיקה (סעיפים 43 ו44-) וכן עבירה כנקוב בסעיף 85 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א1961-.

עמדת הועדה:
1. לדעת הועדה רשאי עורך דין "לספוג" הוצאות כלליות של משרדו כהעסקת פקידה וכיו"ב - אולם הוצאות שהינן ספציפיות ללקוח, על הלקוח לשאת בהן לבד.
2.הוצאות מסירה הן ספציפיות לכל לקוח ועפ"י תקנה 475א לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד,1984-חובה על בעל הדין עצמו או של עורך דינו לבצע את המסירה באופן פיסי.
3.בנסיכות אלו, כשהמדובר הוא במסירה אישית - הרי שזו הוצאה משרדית ממשית שעלותה עשרות ואף מאות ש"ח.
בנסיבות אלה, עלול להיווצר מימון אסור של הוצאות ע"י עורך-דין. (31316)

עורך הדין וסוגיית החיסיון:

חסיון מקצועי

השאילתא:
1. עורך דין פנה לוועדה והודיע כי הוא מטפל בשורת עניינים הקשורים ללקוחותיו שהן אם ובתה.
2.עורך הדין התבקש לטפל בהשכרת דירת האם שכן הלקוחות שלו נוסעים לתקופה ארוכה לחו"ל.
3לאחר הגעת הלקוחות להו"ל ביקשה הבת לטפל גם במכירת רכבה ובמציאת דייר חלופי לדירה השכורה שגרה בה.
4.הקשר בין הלקוחות הינו חד צדדי כשהבת מתקשרת לביתו או למשרדו בטלפון סלולארי.
5.הכסף שקיבל עורך הדין משוכר הדירה הופקד עפ"י הוראות הלקוחות.
6.עורך הדין נחקר במחלק התשאול במשטרת תל-אביב כשנאמר לו כי נגד שתי הלקוחות נפתחה חקירה בגין חטיפת הילדה (הנכדה שהינה קטינה) ואף הוצא נגדן צו מעצר בארה"ב.
7.בחקירה נשאל עורך הדין אם ידועה לו כתובת הלקוחות והשיב על כך בשלילה.
8.עוד הוסיף עורך הדין כי להשערתו הלקוחות נמצאות ברוסיה. בהקשר זה ביקשה המשטרה מעורך הדין כי ירשה לה לבדוק את השיחות הנכנסות ושאלת עורך הדין היא באם אין בכך משום הפרת החיסיון של עורך דין-לקוח שהרי ניתן להניח כי הלקוחות אינן רוצות בכך.
9.עוד שאל עורך הדין האם הוא רשאי לתת למשטרה את פרטי החשבון שאליו העביר את כספי דמי השכירות.
10.ולבסוף שואל עורך הדין האם הוא יכול לאשר למשטרה היכן נמצאות הלקוחות אם הן אומרות לו זאת או שמא האם יכול עורך הדין למסור למשטרה את תוכן השיחות עם לקוחותיו לרבות הוראותיהן לשיגור הכספים שבחשבון למקום מסוים.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה הודיעה לשואל כי עליו לטעון לחיסיון לגבי בדיקת העובדות שצוינו בשאלתו ולאפשר למשמרה לקבל את הכרעת בית המשפט לאחר שישמיע בפניו את טיעוניו לנושא החסיון.
(31149)

עורך הדין כסנגור והיקף חובת הגילוי החלה עליו:

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1.לוועדה פנתה סנגורית פיקודית בצה"ל ומסרה כי במשרדה מיוצג חייל אשר מואשם בהיעדרות מן השירות שלא ברשות למשך 66 ימים.
2.לחייל אושרה חופשה מיוחדת בחודש אוגוסט 2001 ובמהלכה אושר לו גם לצאת לאוקראינה לבקר את אביו. החייל יצא לחו"ל ביום 30.7.2001 והיה אמור לחזור ליחידתו ביום 30.8.2001.
3.החייל לא חזר במועד הנ"ל ונעצר עם חזרתו לישראל בשדה התעופה בן גוריון ביום 28.10.2001 כשהוא מספר כי היה מעורב באמצע חודש אוגוסט בתאונת דרכים וסבל מזעזוע מוח שבגינו אושפז בבית חולים ומכאן האיחור בחזרתו לישראל.
4.החייל הציג אישורים על כך שדחה את מועד כרטיס הטיסה שלו כל פעם לתקופה קצרה משום שהיה מאושפז.
כרטיס החזרה המקורי היה 14.8.2001 לאחר מכן נדחה ליום 10.9.2001.
כמו כן נדחה מועד חזרתו ליום 12.10.2001 ולאחר מכן ליום 18.10.2001. לבסוף חזר ארצה בטיסת צ רטר 1 ביום 28.10.2001 - וכל זאת מכיוון שבחודש אוקטובר 2001 לא בוצעו טיסות אל-על לישראל. הוסדרה לו טיסת צ רטר ולכך צורף גם אישור מתאים.
5.אביו של החייל שיגר באמצעות הפקס מאוקראינה אישור מטעם ראש מחלקה כירורגית על כך שהחייל היה מאושפז בבית החולים מיום 18.8.2001 עד ליום 18.10.2001. לאחר שהסנגורית שוחחה עם החייל אודות הסתירה שבין גרסתו לבין המסמך באשר מן המסמך עולה כי הטיסה נדחתה עוד טרם אשפוזו בבית החולים - על כך השיב החייל כי המדובר בטעות רישומית של בית החולים ואביו ידאג להמצאת מסמך מתוקן.
6.אמנם האב שיגר מסמך חדש בשינוי מועד הכניסה לבית החולים כאשר במסמך זה מופיע תאריך 13.8.2001.

השאילתא:
האם חובת הסנגור להציג את שני המסמכים הסותרים כאשר הנאשם הסביר לסנגוריה את הסתירה והסם-ו מניח את הדעת - שהרי פרור כי הצגת המסמך הראשון ואפילו ילווה בהסבר תפחית ממשקל הטענה של הנאשם.

עמדת ועדת האתיקה:
1.לדעת הועדה אין מקום כי הסנגור יחשוף מסמך שלטענת מרשו הינו שגוי.
2.אם מתעורר חשש כי הלקוח משקר ואינו דובר אמת, הרי מתעוררת בעיה - אולם בנסיבות שתוארו בפניית הסנגורית לוועדה התרשמה הועדה כי אין סיבה לפקפק בכך שהמסמך הוא שגוי.
3.בהליכים פליליים, להבדיל מהליכים אזרחיים, אין הליך של גילוי מסמכים, אולם על התביעה לאפשר לנאשם לעיין בחומר שברשותה. (31171)

השגת גבול מקצוע עריכת הדין ע"י מי שאינו עורך דין:

יפויי כח

השגת גבול מקצוע עריכת הדין ע"י מי שאינו עורך דין:
השאילתא:
1.עורכת דין מהלשכה המשפטית של חברה פרטית העוסקת בגביית פיצויי נזיקין עבור לקוחות שנפגעו בתאונות פנתה אל עורכת דין העובדת בחברת ביטוח.
2.בפנייתה לעורכת הדין של חברת הביטוח תובעת פרקליטת אותה חברה פרטית פיצויי נזיקין עבור לקוח שנחבל במועדון "קאונטרי קלאב" בעת שירד משיפוע לנכים ונגרמו לו נזקים שונים. במכתב אותה פרקליטה תובעת החברה עבור אותו לקוח שניזוק סך של 20,000.- ש"ח בצרוף מע"מ ושכ"ט.
3.השאילתא לוועדה היא בנושא השגת גבול המקצוע.

עמדת ועדת האתיקה:
1.הועדה סבורה כי אסור לעורך דין להזדקק לפניית עורך דין המייצג לקוח באמצעות גוף המשיג את גבול המקצוע.
2.עורך דין המייצג לקוח כאשר ייפוי הכוח שלו התקבל תוך כדי עבירה אתית הוא שותף לעשייה בלתי חוקית ובעצמו מבצע מעשה המנוגד לתקנת הציבור.
(31366) 

 

עורך הדין וזכותו לאשר בחו"לחתימות של לקוחו

עוה"ד ולקוחו

השאילתא:
1.עורך-דין מייצג בישראל לקוחה אמריקאית.
2.לצורך ביצוע רישום מקרקעין נדרשת הלקוחה לחתום על מסמכים מתאימים בפני עורך דין בארה"ב שכן אין באפשרותה להגיע לישראל.
3.הלקוחה איתרה בארה"ב עורך-דין בעל רישיון ישראלי מותלה (מפאת אי רצון עורך הדין לשלם דמי חמי שנתיים בעודו בחו"ל).
4.האם מוסמך עורך הדין הישראלי לאמת את חתימת מרשתו של עורך הדין שפנה לוועדה בעניין זה.

עמדת ועדת האתיקה:
1.ככלל רשאי עורך דין ישראלי לאשר בחו"ל חתימות על שטרי מכר.
2.דא עקא, שאותו עורך דין שאותר ע"י הלקוחה אינו רשאי לאשר החתימות על המסמכים הרלבנטיים עקב הגבלת חברותו בלשכת עורכי הדין בישראל.
3.לעניין זה ראוי לעיין בנקוב בסעיף 52ב לחוק לשכת עוה"ד תשכ"א1961-.
(30980)


 

הנדרש מעו"ד המאמת תצהיר

פסיקה משמעתית

הכרעת-דין

העובדות:
ביום 4.9.01, הגישו ב"כ הקובל והנאשם מסמך "הודעה מוסכמת על העובדות". ביום 5.9.01 נערך דיון במסגרת תיק זה בו נתקבל מסמך העובדות המוסכמות אשר הוגש ע"י הצדדים.
ממסמך ההודעה המוסכמת על העובדות ומדיון ה5.9.01-עולות העובדות הבאות שאינן שנויות במחלוקת:
1.הנאשם ייצג תובע בתביעה כספית נגד חברה בת.א. של בית משפט השלום בבת-ים ובמסגרת התביעה, אף הגיש הנאשם בקשה להטלת עיקול זמני.
2.לתמיכה בבקשה לעיקול זמני צרף הנאשם תצהירו של התובע מיום 21.4.98 (להלן: "התצהיר"). התצהיר הנ"ל נחתם בפני עורכת דין מבלי שהנאשם היה נוכח. הנאשם פגש לראשונה את מרשו ב -4.5.98, אך הכירו קודם לכן משיחות טלפוניות מרובות.
3.בשיחות טלפוניות אלו הוקרא התצהיר בפני המצהיר והוא הוזהר לומר את האמת, נערכו תיקונים על גבי התצהיר והוא נשלח בפקס לאישורו הסופי של המצהיר.
4.המצהיר אישר את אמיתות התצהיר, את זהותו וכי הוא מבין טיבה של האזהרה ומשמעותה.
5.בעת החתימה על התצהיר לא נכח הנאשם במשרדו ואולם לפני החתימה הוקרא התצהיר פעם נוספת למצהיר טלפונית, בשיחה זו הובהר למצהיר כי הוא חותם על העובדות האמיתיות, לאחר שהוזהר שוב ע"י הנאשם לומר את האמת.
6.לפני החתימה על התצהיר התקשרה עורכת הדין לנאשם והודיעה לו כי המצהיר עומד לחתום על התצהיר, כי אין לו כל תיקונים לתצהיר וכי זיהתה אותו על פי תעודת הזהות שהציג בפניה ולאחר שאישר בפניה כי כמי הוזהר לומר את האמת על ידי הנאשם.
7. הנאשם אישר ביודעין על גבי התצהיר את העובדות כדלהלן:
א.כי המצהיר התייצב בפניו ביום 21.4.98.
ב.כי המצהיר מוכר לו אישית. כאמור נפגש הנאשם עם המצהיר לראשונה לאחר חתימתו על התצהיר אך הכירו משיחות טלפוניות.
ג.כי בעת התייצבו בפניו הוזהר המצהיר ע"י הנאשם לומר אמת. כאמור הוזהר הנאשם טלפונית. ד.כי המצהיר חתם בפניו. כאמור חתם בפני עורכת הדין.
8.על סמך התצהיר הנ"ל נתן בימ"ש צו עיקול זמני.
9.צו העיקול הותנה במתן ערובה להבטחת נזקי המשיבה והתחייבות עצמית של התובע וערבות צד נ'.
10.ביום 24.4.98 חתמו התובע על ערבות עצמית ואשתו על ערבות והכול שלא בפני הנאשם.
נ1. הנאשם אישר ביודעין על גבי המסמך, הנזכר בסעיף 10 דלעיל, אישור שהתובע ואשתו חתמו בפניו לאחר שזיהה אותם והסביר להם משמעותו המשפטית של המסמך עליו חתמו. כל זאת ללא התייצבותם הממשית לפניו.
12.לקובלנה צורפו המסמכים הבאים המקובלים על הנאשם וב"כ הקובל:
א.מכתב בית המשפט מיום 17.6.98 בצרוף החלטת כב' השופטת אגי מיום 15.6.98 (על הפרוטוקול מצוין התאריך ,7.6.98 אולם בסיפא להחלטה נכתב "ניתן היום כ"א בסיוון תשנ"ח, 15 ביוני 1998 בהעדר הצדדים").
ב.תלונת המתלוננת מיום 26.8.98 על נספחיה.
ג.מכתב המתלוננת מיום 24.11.98 על נספחיו.
ד.מכתב הנאשם מיום 24.12.98 על נספחיו.
בגין מעשים אלה הוגשה קובלנה נגד הנאשם בה מואשם הוא בעבירות על הוראות החיקוק הבאות:
1.עבירות של הפרעה לבית המשפט לעשות משפט, על פי סעיפים 54 סיפא ו61- (1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961- (להלן: "החוק").
2.עבירה של העלאת טענות עובדתיות בפני בית המשפט, בידיעה כי אינן אמת, לפי סעיף 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו - 1986 (להלן: "הכללים") וסעיף 61 (2) לחוק.
3.עבירות של התנהגות הפוגעת בכבוד המקצוע עריכת דין, על פי סעיפים 53 ו61- (1) לחוק.
4.עבירות של התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין, על פי סעיף 61 (3) לחוק.

דיון ומסקנות:
מהותו של התצהיר
סעיף 15 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א1971-, להלן - "הפקודה" קובע כדלקמן:
"נא) מקום שמותר לאדם על פי דין, או שנדרש אדם, להוכיח דבר על ידי תצהיר בכתב, בשבועה או בהן צדק, יהיה תצהירו בכתב ראיה כשרה, אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
(ב) האזהרה לפי סעיף קטן (14) תינתן, ונתינתה תאושר על פני המצהיר, על ידי אחד מאלה:
(1) שופט,
(2) דיין בבית דין דתי,
(5ם היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, פרקליטי מחוז, פרקליטי נפה, וסגני פרקליט המדינה ופרקליטי המחוז ועוזריהם;
לו)) עורך דין;
(5) ראש רשות מקומית,
(6) אדם אחר שהסמיכו לכך שר המשפטים".
התצהיר משמש אמצעי הוכחה, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי, כאשר מטבע הדמיים עיקר השימוש בו - במישור האזרחי. תצהיר מתקבל במקום עדות בחקירה ראשית של המצהיר. בהתאם לסעיף 15 לפקודה, התצהיר הינו הצהרה בכתב הניתנת לאחר שהמצהיר הוזהר על ידי אדם שנקבע לכך על פי הוראות סעיף 15 (ב) לפקודה ודמי האזהרה אושר על ידי נותנה על פני התצהיר. שלוש דרישות אלה הן מצטברות ומקום שחסרה אחת מהן אין מדום- בתצהיר.
ראה קדמי, על הראיות, חלק שני עמ' 654 (להלן: "קדמי").
ע"א 591/70 מזוז נ' חדד, פ"ד כה(2) 173.
ע"א 396/88 ראובן נ' גן יאשיה, פ"ר מד(1) 555.

חובת האזהרה
על חובת האזהרה אומר המלומד קדמי בספרו בעמ' 655 כי:
"הלכה פסוקה היא, כי במקום שבו לא הוזהר המצהיר - אין הצהרתו מהווה "תצהיר", כמשמעותו בסעיף 15 לפקודה... דרישת האזהרה אינה דרישה "פורמאלית-צורנית", אלא דרישה "מהותית-עניינית", לאמור המצהיר חייב להיות מוזהר על תוכן התצהיר" ...
ולעניין האזהרה ואישורה נאמר בפה"ע (ב"ש)89/91 סופי נ' רגב, פס"מ תשנ"ב (2) :254,256:
"האזהרה ואישורה חייבים להיעשות על ידי אחד מאלה שפורטו בפסקה (ב) של הסעיף... עורך דין 'מוסמך בעזה' אינו בגדר עורך דין לפי חוק לשכת עוה"ד... ולפיכך אין המסמך תצהיר";
ובהמשך:
"על עורך דין המזהיר מצהיר, מאשר את דבר- האזהרה ומאמת את חתימתו על גבי התצהיר, להקפיד הקפדה יתירה על קיום מצוות הסעיף כלשונן וכרוחן... עליו לקיימן בעצמו ואין הוא רשאי, בשום פנים ואופן, לקיימן על ידי שליח... נוסחת האזהרה והאימות... חייבת לתאר בדיוק את פעולותיו שלו עצמו ולא את פעולותיו של אחר אפילו הוא נאמן עליו" (ההדגשות אינן במקור - ביה"ד).

חובותיו של מחתים על תצהיר
בעניין זה אומר המלומד קדמי בעמ' 656-657 בספרו:
"לצד חובת האזהרה החקוקה... נושא מי שמחתים אדם על תצהיר בחובת זיהוי המצהיר, לאמור: בחובה לוודא כי המצהיר הינו זה שפרטי זהותו רשומים בתצהיר... וכך באו הדברים לכלל ביטוי בבג"צ 81 / 2 20:
"האחריות לתוכן הדברים היא על המצהיר. האתריות לזהותו של המצהיר, דהיינו לכך שאמנם האדם המתואר כמצהיר הוא שחתם על הדברים, היא על מי שמאשר את זהות החותם. אולם אין המדובר בזיהוי בלבד, אלא גם במתן אזהרה למצהיר... לא קיבל המצהיר אזהרה כזו ולא אמר אמת... יכול הוא לאחר מכן לטעון כי אינו סי עונשין מפני שלא הוזהר כחוק". (ההדגשות במקור -ביה"ד).
מעובדות המקרה דנן אשר אינן שנויות עוד במחלוקת עולה כי הנאשם לא מילא את חובותיו בעניין זיהוי המצהיר ואזהרתו כפי שנדרש על פי המפורט לעיל וזאת עקב כך שהזהיר המצהיר טלפונית ולא אימת פרטיו בעצמו שכן כלל לא ראה אותו ולמעשה לא פגש אותו אלא לאחר מועד החתימה על התצהיר. הנאשם הסתפק באימות פרטים טלפוני תוך הסתייעות בעובדת משרדו ששהתה במחיצת המצהיר וזיהתה אותו על פי תעודת זהות.
הנאשם מביא הסברים ופרשנויות לפעולותיו מהם עולה לשיטתו כי מעשיו ומחדליו עולים בקנה אחד עם דרישות החוק וההלכה הפסוקה לעניין זיהוי מצהיר והחתמתו ועל כן עובדות המקרה אינן מגלות כל עבירה.
נדון עתה בטענותיו אחת לאחת.

דיון בטענות הנאשם
הנאשם טוען כי מילא אחר כל חובותיו בכל הקשור לתצהיר נשוא הקובלנה אף אם מהבחינה הפורמאלית - צורנית הטהורה באה אחריותו לידי ביטוי במישור הצורני בצורה שונה מהרגיל. אין בשינוי הפורמאלי גרידא משום אי מילוי חובותיו.
אין בידינו לקבל את טענת הנאשם כי חובות עורך הדין לעניין זיהוי מצהיר ואזהרתו הינן חובות "פורמאליות - צורניות". חובות אלה הינן חובות "מהותיות - ענייניות" (ראה האסמכתאות לעיל) ואין "לגרוע" מהן או "לכרסם" בהן כמלוא הנימה. על כן, סטייה מהן תביא למסקנה הבלתי נמנעת כי לא נתמלאה החובה.
הסיבות לכך טעונות בעצם חשיבותו של התצהיר ועצם הוויות. כאמור לעיל, תצהיר משמש אמצעי הוכחה ומתקבל במקום עדות בחקירה ראשית של המצהיר. על כן, אין מקום להרשות כל סיכוי לטעות בזהות המצהיר או כל פגם באזהרה העלול לפגוע בתוקפו של התצהיר. תקלות כאלה ימנעו אך ורק אם דרישות החוק והפסיקה לעניין זיהוי מצהיר ואזהרתו יקוימו באופן דווקני ללא כל סטייה.
הנאשם טוען כי האחריות לזיהוי המצהיר אינה חייבת להתמלא דווקא במפגש פנים אל פנים בין עורך הדין לבין המצהיר. החובה יכולה להתמלא גם בדרך חלופית, דוגמת זו בה נקט הנאשם במקרה זה (אזהרה וזיהוי טלפוניים), אף אם זו אינה הדרך השגרתית והרגילה. כך גם לעניין אזהרת המצהיר ע"י עורך דין.
אין בידינו לקבל טענה זו. למעשה הנאשם מבקש מאיתנו להכשיר דרך חדשה לזיהוי מצהירים והחתמתם - דרך הזיהוי הטלפונית. אין לקבל גישה זו באשר גישה זו טומנת בחובה פתח לתקלות רבות שלא לומר פתח לרמאויות והתחזויות דשנים העלולים להביא לידי עדויות שקריות, התחזויות והטעייה של בית המשפט. גישה זו טומנת בחובה אף פתח לכך שיוצר "מדרון חלקלק" שיביא לכרסומים נוספים בחובת הזיהוי והאזהרה כגון אישור תצהיר בפקס, אישור על ידי מתמחה, אישור על ידי פקידה וכו'.
הטענה כי אין חובה לקיים את חובת הזיהוי והאזהרה פנים אל פנים אין לה על מה שתסמוך והינה בלתי מתקבלת על הדעת.
אין לקיים את חובת האזהרה על ידי שליח ו/או עוזר מטעם. אזהרה, זיהוי והחתמה בפני פקידה, מתמחה או סטודנט של עו"ד אין להם כל תוקף היות שאלה אינם מוסמכים לכך על פי סעיף 15 (ב) לפקודה. לא בכדי הפקיד המחוקק סמכות זו בין היתר בידי עורך דין. אין זאת אלא כי המחוקק ראה בציבור עורכי הדין אנשים ישרים אשר ניתן לסמוך עליהם וליתן בהם אמון. לו היה המחוקק סבור כי ניתן להרחיב סמכות זו לסוגים נוספים של אנשים היה מציין זאת מן הסתם. העולה מכך הוא כי האזהרה הטלפונית - אין לה כל תוקף.
לדעת הנאשם, באמצעים מודרניים של היום אין כל מניעה לקיים את המוטיב "בפני" דרך חוטי הטלפון, תמונות וידאו ואמצעים מיחשוביים אחרים. הנאשם מוצא מקום לדמיון בין הדרך המוצעת על ידו לדרך חדשה יחסית של גביית עדויות בבית המשפט באמצעות מכשיר וידאו ו/או טלוויזיה במעגל סגור (זאת בתיקי פשע חמור) ומכך מסיק הוא כי דרכו כשרה.
לדעתנו אין מקום לקבל השוואה זו של הנאשם. הרציונל העומד בבסיס העדות הוידיאו ו/או במעגל סגור שונה לגמרי מזה העומד בבסיס התצהיר. בבסיס העדות בוידיאו או במעגל סגור עומדים נימוקים כגון אלה של מניעת עוגמת נפש נוספת מנאנסת הבאה להעיד בפני נאשם או מניעת הפחדתו של עד מהעיד על ידי כך שלא יראה את הנאשם. נימוקים אלה אינם דומים לאלה העומדים בבסיסו של התצהיר. כאמור לעיל, התצהיר הינו תחליף לעדות ראשית וככזה בא הוא להקל ולקצר תהליך. אין זאת אלא כי אלמלא התצהיר היה על המצהיר להגיע לבית המשפט ולהעיד בפני השופט.
זאת ועוד, העדות בווידיאו ו/או במעגל סגור נעשית בפני בית המשפט ובפיקוחו הרצוף בכך מצטמצם עד למינימום הסיכוי לתקלה או לפגם בעדות. זאת אין לומר לגבי תצהיר המאושר טלפונית.
מכאן שאין לקיים את המוטיב "בפני" דרך חוטי טלפון או וידאו ואף ההשוואה לחתימה אלקטרונית אינה במקום שכן מטרותיה שונות לגמרי.
הנאשם טוען כי לו היה מדובר בתצהיר כוזב, לא היה המצהיר יוצא זכאי בדין הפלילי בטענה כי הוזהר דרך הטלפון וכך מסיק הוא כי האזהרה הטלפונית הינה "פגם קל ערך" ולהשוואה מביא דוגמא של חתימת תצהיר "על החלק" שהיא פגם של ממש.
אין בידינו לקבל טענה זו. ההשוואה לדין הפלילי אינה במקום. יש לשאול את השאלה לצורך מה רואים את האזהרה הטלפונית כ"פגם קל ערך". כאשר עסקינן בהליך פלילי נגד מצהיר אשר נתן הצהרה כוזבת, אכן פגם האזהרה הטלפונית יהיה "פגם קל ערך". מכאן אין להקיש כלל וכלל שבכל מצב אזהרה טלפונית היא "פגם קל ערך". לצורך בחינת מחדלו של עו"ד אשר במילוי חובותיו אישור תצהיר - אין לראות בכך "פגם קל ערך" כלל וכלל.
באופן דומה אין לקבל את הטענה כי חתימת תצהיר "על החלק" היא פגם חמור ומכאן שאישור טלפוני מהווה "פגם קל ערך".
אף אין לקבל את הטענה שניתן ללמוד גזירה שווה מכך שאין חובת אזהרה בעת החתמה על טופס התחייבות לתצהיר. כאמור, החובות לעניין תצהיר קבועות בחוק ובפסיקה.
לסיכום: אי עמידה בהוראות החוק והפסיקה לעניין קיום חובות הזיהוי והאזהרה של מצהיר מהווים את היסוד העובדתי והנפשי לצורך מילוי יסודות העבירה לפי החוק והכללים.

התייחסות הפסיקה לפגמים באישור תצהיר
בעל"ע 19/81 אברהם ישי נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד לו (3) 192, דובר בעורך דין שאימת בחתימתו על תצהיר, שהמצהיר התייצב בפניו ביום פלוני, בעוד שהמצהיר שהה באותו יום בחו"ל. על כך הואשם עורך הדין והורשע בעבירות על סעיפים 53 ו61- (1) לחוק. וכך אומר בית המשפט בעמ' 195 לפסק הדין:
"המחוקק ראה לנכון להסמיך את ציבור עורכי הדין לקבל תצהירים מאת הציבור ולאמת את חתימת המצהיר, לאחר שהזהיר את המצהיר על חובתו להצהיר אמת. סמכות זו הייתה נתונה בעיקר לשופטים, ורק משום האמון, שניתן לציבור עורכי הדין, הקנה המחוקק סמכות זו לציבור זה בהנחה שיעשה מלאכה אחראית זו באמונה. המעשה שעשה המערער מפגין זלזול בחובה המוטלת עליו כעורך-דין ופוגע באמון, אשר ניתן לציבור עורכי הדין בכללו. לפיכך התנהגות המערער במקרה דנן מהווה הפרה חמורה של כללי ההתנהגות המחייבים עורך-דין".
בבד"מ (חיפה) 11/85 לשכת עורכי הדין מחוז חיפה, נ' פלוני הורשע הנאשם בעבירה, בכך שאימת חתימתו של אדם פלוני על טופס התחייבות בלתי חוזרת לרישום משכנתא לזכות בנק מסוים, מבלי שאדם זה הופיע לפניו או חתם בנוכחותו. בית הדין קבע כי באותו מקרה הביא אישורו של הנאשם לרישום מטעה בפנקס המקרקעין, ונמצא שלא רק הבנק הוכשל, אלא הציבור כולו. בשל כך קבע בית הדין כי גם אם לא הוכח זדון, מעשה זה חמור מאוד. בהתחשב בעובדה שלנאשם הייתה הרשעה קודמת בעבירה דומה, גזר עליו בית הדין השעיה בפועל.
בבד"מ 60/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב נ' פלוני בו הנאשמת אימתה תצהיר על אף שהמצהירים לא חתמו בפניה - הסתפק בית הדין בעונש של אזהרה בלבד לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה לאורן נקבע כי העבירה הינה בעלת צביון של פגם "טכני". העובדות המיוחדות של אותו מקרה היו שהתצהירים נשואי האימות נערכו רק לאחר שהמצהירים עצמם מסרו את גרסתם והאמור בהם היה נכון ואמיתי ושיקף את גרסתם, שזהות המצהירים התם-רה להיות כנכונה, המצהירים הוזהרו (אף כי רק טלפונית) והנאשמת וידאה שהם הבינו את האזהרה ומידת החומרה שבאי אמירת האמת, שהנאשמת פעלה בתום לב ולא מתוך כוונה להטעות את בית המשפט או כל גורם אחר שהיה אמור לקבל את התצהירים ולהסתמך עליהם, הפגם באישור תוקן בהזדמנות הראשונה (המצהירים חתמו שוב על התצהירים בפני עו"ד) ולא נגרם כל נזק כתוצאה מהפגם. נסיטה נוספות שנלקחו בחשבון במסגרת השיקולים לעונש היו העובדה כי בעת ביצוע העבירה הייתה הנאשמת עורכת דין צעירה ומתחילה והעבירה בוצעה זמן קצר לאחר שקיבלה את רישיונה, וכן כי אין לנאשמת הרשעות קודמות.
בבד"מ 100/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב נ' פלוני הוחלט להשעות זמנית את הנאשם מהעיסוק בעריכת דין, עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום שהרשיעו בעבירה של הפרת חובה חקוקה בכך שנתן הצהרות בלתי נכונות במסגרת אישור תצהירים תוך כדי אימות חתימות המצהירים בעוד אלה לא הופיעו כלל בפניו והוא אף לא הכירם. באותו מקרה, נקבע מפורשות על ידי בית משפט השלום כי מדובר בפעולה בניגוד לנוסח הסטנדרטי של תקנות סדר הדין האזרחי. דופי באישורם של דברים שלא היו ולא נם-או מעולם, דם- הגובל במתן עדות שקר, גם אם זו לא ניתנה בפני בית המשפט, אלא בפני רשויות אחרות. באותו מקרה נקבע כי יש קלון במעשה בו הורשע הנאשם והוחלט להשעותו זמנית. עוד הוסיף וקבע בית הדין כי המחוקק נתן אמון מלא בציבור עורכי הדין בהסמיכו אותם בפקודת הראיות לאשר תצהירים כתחליף למתן עדות בעל פה בפני בית המשפט, ולכן מעילה באמון זה פוגעת בכשרותו של הנאשם להמשיך ולעסוק במקצוע עריכת הדין. יצויין כי על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי ביום 10.12.00 (בד"א 88/00).
כאן המקום אף להביא מדברי המלומד זר בספרו אתיקה מקצועית של עורכי דין בעמ' 162 י"ג:
"הועד המרכזי הביע את עמדתו, לפי המלצת ועדת האתיקה שלידו, על יסוד פרק ב' לפק' הראיות [ג"ח], תשל"א1971- עורך-הדין המאשר כי לקוח חתם בפניו פירושו שהלקוח ניצב לפניו וחתם ואין להחתים לקוח על תצהיר באמצעות מנשיר פקסימיליה. ("עט ואתיקה", גיליון מס' 50 ספטמבר 1998)" (ההדגשות במקור - ביה"ד).
ולבסוף אין מנוס מאזכור החלטת כב' השופטת אגי מיום 7.6.98 (צ"ל 15.6.98 - ביה"ד) המתייחסת לתצהיר נשוא הקובלנה וקובעת כי "המסמך שצורף לבקשה לעיקול זמני אינו בבחינת "תצהיר" משנתברר כי התובע לא חתם עליו בפני הנאשם, וממילא לא הוזהר לומר את האמת, טרם חתימתו".

טופס ההתחייבות וכתב הערבות
בעניין זה קבעה כב' השופטת אגי בהחלטתה מיום 23.11.98 כדלקמן:
"טופס ההתחייבות התומך בבקשה לעיקול זמני, נדרש על פי תקנה 361 לתקנות סדר הדין האזרחי. אין התקנות קובעות טופס מחייב. כל שנדרש הוא כי ההתחייבות תהיה להנחת דעתו של בית המשפט או הרשם. אין חובה להזהיר את החותם , או אף להסביר לו מהות ההתחייבות ומסופקני אם בכלל יש צורך באימות חתימה על מסמך ההתחייבות. אשר על כן טופס ההתחייבות כפי שהוגש לבית המשפט, אף שהוא נושא תאריך שאינו נכון, מספק - ואין לראותו כחסר כל תוקף בכך שהתאריך הנקוב בו אינו נכון, ובלבד שהוגש מבעוד מועד לבימ"ש".
לעניות דעתנו, דברים אלה של כב' השופטת אגי אינם יכולים לסייע לנאשם ולחלצו מן האישומים בהם הואשם ביחס לכתב ההתחייבות ולטופס הערבות. נבאר את דברנו.
יש לראות את קביעתה של כב' השופטת אגי כמתייחסת לתוקפם המשפטי בלבד של טופס ההתחייבות וכתב הערבות. דהיינו, אישורו הכוזב של הנאשם על גבי מסמכים אלה אינו פוגם בהם ואינו גורע מתוקפם המשפטי. אולם אין בכך ליטול העוקץ מן היסוד המשמעתי של מתן אישור כוזב על גבי מסמך.
במילים אחרות, אין לקבל כי עורך דין יאשר אישור על גבי מסמך, כאשר אישור זה אינו משקף את מצב העניינים לאשורו כפי שאירע וזאת ללא כל קשר אם יש או אין חובה חוקית ליתן אישור כזה על אותו מסמך.
בבד"מ 58/95 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב נ' פלוני הורשע הנאשם בעבירות על סעיפים 53, 61 ו61- (3) לחוק לאחר שאישר בין היתר את חתימת המתלונן על "טופס כתב קבלה ושחרור", כשזה כלל לא היה חתום על ידו.
לאור כל האמור לעיל מוצאים אנו לנכון להרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב הקובלנה.

(בד"מ 72/01)