שבת, 25 נובמבר 2017

מאגר כתבי עת · עט ועבודה

  גליון 1 · תאריך פרסום · עט ועבודה

חברים יקרים,

לקראת שנת המשפט העומדת בפתח, החליט ועד המחוז על פרסום תקופתי של תקצירי פסיקה של פסקי דין חשובים הניתנים ע"י בתי הדין האזוריים לעבודה ברחבי הארץ, במסגרת חוברת שתקרא "עט ועבודה". עלון זה הינו החוברת הראשונה בסדרה.
פסקי הדין אמנם מפורסמים בחלקם באתרי האינטרנט השונים, ובחלקם בעיתונות הכלכלית והמשפטית. למרות זאת, ראינו לנכון לרכז תחת קורת גג אחת את ההלכות החשובות, על מנת שכל העוסקים במלאכה יוכלו להפיק מהן תועלת. כל מי שנתקל בפסיקה אזורית עכשווית בעלת חשיבות, שלא זכתה לפרסום, מוזמן לשלוח אלינו העתק מהפסיקה על מנת שנוכל לשלבה במסגרת העלון. אנו מקווים כי תהנו מהשירות, וכי מפעל זה יצבור תאוצה בעתיד.

בברכת מועדים לשמחה,
דפנה שמואלביץ, עו"ד
יו"ר ועדת עבודה - ועד מחוז ת"א

מתייצבים בהליך: היועץ המשפטי לממשלה, נעמת תנועת נשים עובדות ומתנדבות השופטת ורדה וירט-ליבנה

  • תקצירי פסיקה אזורית חודשים מאי-יוני 2002 סק (ת"א) 001005/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה וארגון עובדי חברת חשמל - חב' חשמל לישראל בע"מ

העובדות:
המבקשים הגישו בקשת צד בסכסוך קיבוצי בדבר תנאי עבודה שונים לעובדים ולעובדות בחברת החשמל. לטענתם, העובדים זכאים לאותן הטבות (אשר פורטו בבקשה) בתנאים זהים לאלה שמקבלות עובדות החברה. המבקשים הגדירו את מהות הסכסוך - "הפרת הוראות חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו - 1996, לעניין השוואת שכרם של עובדים ועובדות". תנועת נעמת, המתייצבת בהליך זה, הגישה בקשה לסילוק על הסף של הבקשה בטענה, כי עילת תביעה המבוססת על חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנא - 1996 (להלן - החוק), יש לברר בדרך של תביעות אישיות ולא בהליך קיבוצי. לטענת נעמת, החוק מבוסס על עקרון של השוואה אינדבידואלית והוראותיו נועדו כולן להסדיר את הכללים והפרוצדורות המשפטיים לבחינת ההשוואה בין העובד המסוים לעובדת המסוימת, אשר זכאים להשוואה בשכרם. עוד נטען, כי כל התביעות שנדונו עד היום בבית הדין לעבודה מכח החוק הוגשו כתביעות אינדבידואליות. נעמת טענה עוד, כי העילה המשפטית היחידה עליה נסמכת הבקשה הינה הפרת הוראות החוק, ואין המדובר כלל בקיומו, תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של הסכם קיבוצי. המבקשים טענו, כי מאחר והמחלוקת הינה משפטית ולא עובדתית ניתן לבררה בהליך קיבוצי. לטענתם, סילוק על הסף אינה דרך המלך בבתי הדין לעבודה וזהו סעד הניתן במשורה. לדעת המבקשים, דרך המלך לברר סכסוכים במישור הקיבוצי היא כי יתבררו בהליך קיבוצי ולא בהליך של תובענה ייצוגית. זאת ועוד נטען, כי אין לפרש את החוק כאילו הוא מונע הגשת תובענות במישור הקיבוצי, וניתן גם במקרים מסוימים להתייחס לכלל העובדים אצל אותו מעביד. חברת החשמל והיועמ"ש לממשלה סברו, כי מאחר ומדובר בשאלות עקרוניות וציבוריות מן הראוי שתתבררנה במישור זה. כמו כן הם טענו, כי תביעות פרטניות שיכול ויסתיימו בפסקי דין סותרים יגרמו לחוסר ודאות באשר להלכה הקיימת.


נפסק: הבקשה עוסקת בשאלה דיונית במהותה והיא, האם הוראות החוק שוללות בירור טענה בדבר הפלייה בתנאי השכר בין גברים ונשים, בדרך של הליך קיבוצי. הוראות החוק הנוגעות לענייננו הן סעיף 9 בו נקבע מי מוסמך להגיש את התובענה וסעיף 11 בו נקבעו התנאים בהם תוכר תביעה על פי החוק כתובענה ייצוגית. על פי לשון החוק נקבע בסעיף 9 במפורש, כי תובענה על פי החוק יכולים להגיש העובד או ארגון העובדים. המונח "תובענה" כולל בתוכו גם סכסוך קיבוצי, כפי שניתן ללמוד מהגדרת המונח "תובענה" בתקנה 1 לתקסד"א, התשמ"ד - 1984, ומלשונו של סעיף 24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט 1969 הקובע את סמכות בית הדין לדון בסכסוכים קיבוציים. בדיוני הכנסת לפני חקיקת החוק ובדברי ההסבר להצעת החוק לא נמצאו הסברים לגבי ההבדל בין סכסוך היחיד לסכסוך הרבים אך עולה מהם, כי הכוונה של המחוקק לא הייתה לשלול את החלתן של החלטות בית הדין על קבוצות רחבות של עובדים. מהאמור לעיל עולה, כי אין בלשון החוק לשלול הליכים קיבוציים של עילות תביעה על פי החוק. ויותר מכך, התוצאה של החלת החלטות בית הדין על קבוצה רחבה של עובדים אפשרית הן בהליך של תובענה ייצוגית והן בהליך קיבוצי. לדעת ביה"ד, יש טעם בטענת נעמת, כי כוונת החוק על פי הוראותיו הייתה לתביעות אינדבידואלית, אולם יחד עם זאת, אין בכך להביא למסקנה כי בירור הסכסוך בהליך קיבוצי יסכל את מטרת החוק. ביה"ד קבע, כי המדובר בתנאים החלים על כלל העובדים בחברת החשמל ובטענות בדבר הפלייה שיטתית לכאורה, ועל כן בנסיבות אלה אין מניעה כי הליך זה יתברר במסגרת הליך קיבוצי. לדעת ביה"ד גם מבחינה מהותית ניתן להגיע לאותה תוצאה. כך, מבחינה מהותית, אין ספק כי הנושא ראוי שיתברר בהליך קיבוצי, והוא עונה על התנאים שנקבעו בפסיקה לעניין זה: זהות הצדדים ומהות הנושא שבסכסוך. בהקשר זה התייחס ביה"ד לטענת נעמת, כי העילה המשפטית עליה נסמכת בקשת המבקשים אינה מתייחסת להוראות הסכם קיבוצי אלא להפרת הוראות החוק, וקבע, כי ההוראות המפלות לכאורה הן הוראות בהסדר קיבוצי שלפי הטענה עומדות בניגוד להוראות החוק, ולפיכך הסכסוך יכול וראוי שיתברר במסגרת הליך קיבוצי. בנוסף נקבע, כי ההלכה הפסוקה בבתי הדין לעבודה היא שסלוק הליכים על הסף יעשה רק במשורה ואין זה המקרה המתאים. אין מחלוקת, כי השאלה בתיק זה הינה שאלה עקרונית של פרשנות החוק ויישומו, אשר לא נדונה בעבר, ולה השלכה על ציבור רחב של עובדים. בנימוק אחרון קבע ביה"ד, כי ספק בעיניו אם במעמדה של תנועת נעמת, שהינה מתייצבת בהליך, ניתן לתבוע סילוק על הסף כאשר הצדדים האמיתיים אינם מעוניינים בכך.
(ניתן ביום: 9.6.02 מטעם המבקשים: עו"ד אסנת עמי, מטעם המשיבה: עו"ד בן טובים אלי. מטעם היועמ"ש לממשלה: עו"ד שילנסקי, מטעם תנועת נעמת: עו"ד ברון ועציון)

השופט אייל אברהמי

  • עב (י-ם) 2625/98 ניצן גולדברג - אופנהיימר ייצור ושווק

העובדות: חברת הממתקים "אופנהיימר" נרכשה במהלך שנת '98 ע"י מנהלי הנתבעת באמצעות שתי חברות: חברת אופנהיימר ייצור ושווק (1998) בע"מ וחברת א.נ. טייטלבאום בע"מ. התובע התקשר עם חברת א.נ. טייטלבאום ועם מנהליה בהסכם עבודה כמנהל שיווק, לתקופה קצובה של שנתיים. לטענת התובע, בחלוף מספר חודשים ממועד תחילת עבודתו, לאחר שמסר לנתבעים את כל המידע השיווקי, ועשה שימוש בכל הקשרים שברשותו לטובת החברה, החלו הנתבעים להצר את צעדיו ולפגוע בו על מנת לגרום להתפטרותו בטרם יגיע חוזה העבודה לסיומו. כתוצאה מכך, נאלץ התובע להתפטר מעבודתו בחלוף חמישה חודשי עבודה בלבד.
נפסק: ביה"ד קיבל את טענות התובע וקבע, כי בנסיבות בהן מעביד גורם לעובד בחוזה לתקופה קצובה להתפטר, אזי זכאי העובד לשכר עבודה ונלווים עד לתום התקופה הקצובה בחוזה, בניכוי שכר העבודה והנלווים שהשתכר במהלך אותה תקופה ממקום עבודה אחר, לאחר התפטרותו. עוד קבע ביה"ד, כי במקרה זה, על אף שחוזה העבודה נחתם רק עם חברת א.נ. טייטלבאום בע"מ ומנהליה, הייתה חברת אופנהיימר ייצור ושיווק מעבידה במשותף של התובע. לפיכך, יחויבו שתי החברות ומנהליהן, ביחד ולחוד בתשלום סכום התביעה לתובע.
(ניתן ביום: 21.5.02 מטעם התובע: עו"ד גדעון רובין ועו"ד אייל לוי, מטעם הנתבעת: עו"ד ינובסקי. על פסה"ד הוגש ערעור)


השופט אילן סופר

  • עב (ב"ש) 2599/01 ארייט תאופיק- עו"ד חיים קאזינו

העובדות: התובע עבד במשרדי הנתבע כמתמחה. במהלך תקופת התמחותו קיבל התובע שכר חלקי בלבד עבור עבודתו. פניותיו לנתבע לקבל את מלא שכרו נדחו. גם פנייתו של התובע בתום תקופת התמחותו לקבלת זכויותיו נענתה בשלילה. הנתבע טען, כי היה הסכם בין הצדדים לפיו התובע לא יקבל שכר בתקופת התמחותו.
נפסק: על פי סעיף 41א(א) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א - 1961 מעמדו של מתמחה הוא כמעמד עובד לכל דבר ועניין, למעט החוקים המופיעים בתוספת. חוק שכר מינימום אינו מופיע ברשימה זו. לפיכך, זכאי המתמחה לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום. עוד קבע ביה"ד, כי בהתאם לסעיף 12 לחוק שכר מינימום, זכותו של מתמחה לשכרו אינו ניתן להתניה או לויתור. ביה"ד חייב את הנתבע לשלם לתובע הפרשי שכר ופיצויי הלנה. לעניין פיצויי ההלנה קבע ביה"ד, כי חיוב זה הוטל בנסיבות העניין כדי שישמש תמרור אזהרה בפני עורכי דין אחרים המעסיקים מתמחים ללא שכר או בפחות משכר מינימום.
(ניתן ביום: 28.4.02 מטעם התובע: עו"ד חאלד אבוקוש. הנתבע טען לעצמו)

השופט שפיצר

בש"א (חי') 1225/02 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - ספואת עאייק וטנגו בע"מ
העובדות: בין ההסתדרות (נתבעת 2) לחב' טנגו (נתבעת 1) נחתם הסכם קיבוצי שהסדיר את תנאי פרישת עובדי חברת טנגו בעקבות סגירת מתפרת החברה. המשיב טען, כי המבקשת הפרה את חובת היצוג ההוגן כלפיו וכתוצאה מכך הוא הופלה לרעה לעומת שאר עובדי החברה שזכו לתנאי פרישה יותר טובים. התובע דרש לחייב את ההסתדרות לשלם לו את מענקי הפרישה העודפים כפי שקיבלו שאר עובדי החברה. החברה טענה, כי המשיב היה במעמד של עובד בכיר ומעמד זה ניתקו מציבור העובדים עליהם חל ההסכם הקיבוצי. עוד הוסכם עם המשיב, כי תנאי העסקתו יקבעו על בסיס אישי -כך למשל חושב שכרו של המשיב באופן השונה מכלל העובדים והוא נהנה מהטבות להם זכאים בכירי החברה. לטענת החברה, הסכם הפרישה הוחל רק על עובדי החברה המועסקים על פי הסכמים קיבוציים, ואילו המשיב הועסק על פי הסכם אישי. בקשת המבקשת הייתה למחיקת התביעה על הסף בטענות של העדר עילה, אי תחולת ההסכמים הקיבוציים על התובע וכן העדר עילה הנובעת מהפסקת תשלומי דמי החבר ודמי הטיפול של המשיב עם קידומו לתפקיד הניהולי- תפקיד שהעניק לו תנאים משופרים מאלה שניתנו לשאר העובדים. לשיטת המשיב ההסכם הקיבוצי בענף הטקסטיל מוציא מתחולתו עובדים העוסקים בתפקידים מינהליים ולא ניהוליים. בנוסף, המשיב טען כי עם קידומו לתפקיד הניהולי הפסיקה החברה את ניכוי דמי החבר משכרו תוך הבהרה, כי אין בכך כדי לפגוע בתנאי עבודתו או להוציא אותו מתחולת ההסכמים הקיבוציים. עוד טען המשיב, כי גם אם ההסכם הקיבוצי אינו חל עליו, אין בעובדה זו כדי לפטור את המבקשת מחובת היצוג ההוגן גם כלפי מי שאינם חבריה שעה שהיא חותמת על הסכם קיבוצי שיש בו כדי להשליך על זכויותיו.
נפסק: פסיקת ביה"ד הארצי לעבודה הכירה בזכותו של מי שאינו חבר בארגון עובדים לקבל יצוג הוגן ע"י ארגון העובדים היציג במקום העבודה. זכות זו מובילה למסקנה שאין למחוק את התביעה על הסף. בנוסף ישנה מחלוקת עובדתית, הנתמכת בתצהירים, בדבר השאלה האם המבקשת מייצגת גם את המשיב. כמו כן, מתעוררת שאלת הפסקת תשלום דמי החבר להסתדרות המחייבת בירור עובדתי, וכן מתעוררת שאלת תחולת ההסכם הקיבוצי בענף הטקסטיל והסכם הפרישה על המשיב, המחייבת בירור עובדתי. מדיניות ביה"ד לעבודה היא להעניק את סעד המחיקה על הסף בצמצום, שכן היסוד למחיקה על הסף הוא שגם אם יוכיח התובע את תביעתו, אין באפשרותו לזכות בה. בשלב זה, לא ניתן לומר שהתובע לא יהיה זכאי לסעד הנתבע על ידו גם אם יוכיח את תביעתו.
(ניתן ביום 28.5.02 מטעם ההסתדרות: עוה"ד ח. רימון. מטעם המשיב: עוה"ד ע. רוזנר. מטעם החברה (משיבה פורמלית): עוה"ד נ. פיינברג)

השופטת רוזנפלד

•עב (י-ם) 1953/00 ברקאי יוחנן - מודיעין אזרחי בע"מ
העובדות: התובע תבע לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד בהליך קודם בין הצדדים. התובע טען, כי חתם על הסכם הפשרה מחמת לחץ שהופעל עליו מצד המגשר אשר הציג לתובע מצג מטעה בדבר סיכויי תביעתו. בזימון להליך הגישור הוסברה לצדדים מהות ההליך וכי למגשר אין סמכות לכפות על הצדדים הסדר כלשהו. גם בעת דיון הגישור הסביר המגשר את מהות ההליך. התובע טען גם שהגיע לישיבת הגישור בלית ברירה שנבעה מהחלטת השופט הראשי שחייבה אותו לעשות כן. בתשובה לשאלה שהוצגה לו, ציין התובע, כי אביו שכנע אותו להסכים לפשרה, אולם המגשר כפה עליו להגיע לפשרה.
נפסק: ביה"ד הארצי קבע בעניין הלוויג - אלרואי1, כי הליך הגישור הינו הליך המנותק מההליך המשפטי. הצדדים אינם חייבים לקבל את המלצת המגשר וכל צד רשאי להפסיק את הליך הגישור בכל עת. כללים אלה הופיעו גם בזימון הצדדים לגישור. לאור העדויות בתיק והשכלתו של התובע לא ניתן להגיע למסקנה שסמכויות המגשר הובהרו בצורה המשתמעת לשתי פנים. פסק דין שניתן בהסכמה מכיל בתוכו תכונות של הסכם ופסק דין. ביטול פסק דין שניתן לאור הסכם פשרה בין הצדדים אפשרי במקרה של פגם שבגינו ניתן לבטל את ההסכם העומד בבסיס פסה"ד - פגמים שנפלו בכריתת החוזה. כיון שבפשרה מתבצע ויתור הדדי, יש לקבל טענות כנגד הסכם הפשרה במקרים חריגים ביותר ומטעמים כבדי משקל על מנת לא לפגוע בתכלית הפשרה, בציפיות הצדדים ובסופיות הפשרה שבאה לקדם ערכים אלה. במקרה זה יש לבחון את הפגם שנפל בכריתת ההסכם לא מצד להסכם, אלא מצד המגשר שאינו הצד המתקשר בהסכם הפשרה. במקרה זה ולאור העדויות בתיק, לפיהן אף אביו של התובע שכנעו להסכים לפשרה, לא ניתן לראות בהתנהגות המגשר משום כפיה. בנוסף, "טעות שבכדאיות העיסקה" אינה נחשבת כעילה לביטול הסכם.


 

השופט ארמון

עב (נצי) 1013/00 עבדאללה שלבי - ממאן תיירות הסעות וסוכנות נסיעות
העובדות: התובע שהינו נהג, טען, כי התפטר מפאת אילוצו לעבוד שעות רבות מעל למותר ומכיון שנדרש לנהוג באוטובוס שהיה ללא רשיון וביטוח וכי בינו לבין הנתבעות התקיימו יחסי עבודה. הנתבעת הוקמה בעקבות סכסוך משפחתי ופעילות שתי חברות קודמות (להלן - החברות) הועברה אליה באופן שעובדי החברות היו רשומים כעובדיהן, אולם תשלום המשכורות נעשה באמצעות שיקים של הנתבעת. הנתבעת טענה, כי החלה להעסיק עובדים רק ממאי 1999 ולכן קיום יחסי עבודה בינה לבין התובע הוכחש.
נפסק: לעניין שעות העבודה הרבות, התובע לא הזכיר את שעות העבודה בדיונים המוקדמים ובעדותו וכן לא הציג כל ראיה אובייקטיבית על שעות עבודתו (הערת המערכת: השופט לובוצקי בפסה"ד בעניין "דשא חי"2 הכיר בכרטיס הטכנוגרף כראיה לעניין הוכחת שעות עבודה). טענת התובע, כי נהג באוטובוס ללא רשיון, נסתרה בראיות הנתבעת. בנוסף, התובע לא טען לסיבות אחרות שהיו מזכות אותו בפיצויי פיטורים, למרות שמעדותו עולות סיבות כאלה. מכלול הנסיבות מצביע, כי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה, מיוני 1998 הפסיקו החברות לפעול באופן עצמאי ונוהלו ע"י הנתבעת. מהותה האמיתית של הנתבעת היתה הפעלת החברות; הנתבעת דאגה לשלם לעובדי החברות את המשכורות מהכספים שנגבו מלקוחותיה. בין החברות לנתבעת היה עירוב מוחלט לא רק מעשית אלא גם משפטית לאחר פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה. בסיום יחסי העבודה קיבל התובע סכומי כסף בשיעור שעלה על המגיע לו ולכן אין לתובע כל עילת תביעה. בנוסף, התובע לא יכול לטעון שהוא עובד הנתבעת ובאותה נשימה לטעון שהתשלומים ששולמו לו ע"י אחת החברות אינם קשורים לעניין, זאת לאור העירוב בין הנתבעת לבין החברות.
(ניתן ביום 2.6.02. הצדדים יוצגו, ככל הנראה, בעצמם)

 

השופט נויגבורן

•עב (י-ם) 1468/98 בקר לאוניד - אינטל אלקטרוניקס בע"מ
העובדות: התובע עבד בנתבעת במשך שבע שנים, כאשר תפקידו האחרון היה מהנדס מוצר. ביוני 1997 הודיעה הנתבעת לתובע, כי בכוונתה לשלוח אותו להשתלמות במפעלה בקליפורניה לתקופה של 11 חודשים, התובע חתם על הסכם השתלמות. זמן קצר לאחר הגעתו לקליפורניה, התברר לתובע כי יעבוד במפעל אחר של הנתבעת ובתפקיד אחר בהנדסת מוצר. למרות השינוי, הסכים לו התובע. לאחר מספר חודשים נמסר לתובע כי הוא מוצב במפעל אחר של הנתבעת ולשם כך עליו לעסוק בתחום שיועד לכך מלכתחילה וכי שהותו בארה"ב תוארך בשנה. התובע הביע בפני הממונים עליו את חששותיו מפני פגיעה בקידומו המקצועי, מהטירדה ומקשיי ההתאקלמות שנגרמים למשפחתו. לטענת התובע, כאשר פנה לממונה על משאבי אנוש של הנתבעת בק. גת אמר האחרון, כי ככל שהתובע אינו מעוניין לעבור להצבתו החדשה, עליו להתפטר ולשוב לישראל. התובע סירב להתפטר. לגרסת התובע, יום למחרת הודיעו לו כי הוא מפוטר. לתובע נמסרו שני מכתבים כאשר אחד מהם מצוין כי הנתבעת מקבלת את התפטרותו של התובע, על התובע לשלם את עלויות השליחות ועוד. לטענת התובע הוא לקה בהלם ורק בהגיעו לביתו קרא את המכתב וקלט את תוכנו. לטענת התובע הוא ניסה ליצור קשר עם הממונה עליו וזה התעלם ממנו. לטענת התובע, הנתבעת פיטרה אותו. לאחר פניית ב"כ התובע, הסכימה הנתבעת להשיבו לעבודה, לפנים משורת הדין. התובע סירב להצעה זו, תוך הכחשת התפטרותו מהנתבעת. לטענת הנתבעת (שהגישה תביעה שכנגד), התובע התפטר. בהסכם ההשתלמות התחייב התובע לשפות את הנתבעת אם יפר את התחייבותו לשוב לישראל בתום השליחות ולעבוד בה שנה לפחות. לטענת הנתבעת, התובע סירב לחזור ולעבוד בישראל, למרות הצעתה החריגה לאור התפטרותו.
נפסק: ההלכה הפסוקה היא, כי על מנת לקבוע קיומו של אקט סיום עבודה חייבת להווצר ודאות שהצד הפועל התכוון לסיים את הקשר והודיע על כך לצד השני. על הצד הפועל לתת ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים על כוונתו לסיים את יחסי העבודה. ביה"ד קבע, כי אינו מאמין לעדות התובע לאור חוסר המהימנות שנתגלתה בעדותו. משהביע התובע במפורש, בשתי הזדמנויות שונות, כי הוא מתפטר - הרי שהעדרו של מכתב התפטרות (המתחייב רק מכח נהלי הנתבעת) אינו גורע מאמירתו המפורשת והחד משמעית של התובע. לאור הסכם ההשתלמות, הנתבעת היתה רשאית לקזז את חובו של התובע מכח סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר. לעניין חלק המעביד בביטוח המנהלים (פיצוי פיטורים וכספי תגמולים) ובקרן ההשתלמות, נקבע במפורש בהסכם ההשתלמות כי הפרת ההסכם מצד התובע תאיין את זכותו לחלק המעביד. ביה"ד קבע עוד, כי בהסכם ההשתלמות אין תניות בלתי חוקיות ו/או בלתי סבירות ולכן קמה לנתבעת זכות לקזז את חובו של התובע ואף לתובעו בגין ההפרש. הנתבעת הוציאה את התובע להשתלמות יקרה הכרוך בה סיכון לפיו העובד עלול להשאר בארה"ב, ולכן סביר היה שהתובעת תבטיח את עצמה בהסכם ההשתלמות במקרה של הפרת ההסכם מצד העובד.
(ניתן ביום 9.6.02 מטעם התובע: עו"ד יגאל ארנון. מטעם הנתבעת: עו"ד גדעון הולין)
_


________________________________
1. דב"ע נו/ 309-3 ד"ר יצחק הלווינג - עו"ד יורם אלרואי, פד"ע ל"ב 481.
2. עב' 304248/98 אלוני מרדכי - דוד הדר ("דשא חי"), לא פורסם.