יום רביעי, 18 אוקטובר 2017

מאגר כתבי עת · עט ואתיקה

  גליון 63 · תאריך פרסום ספטמבר 2001 · עט ואתיקה

ניגוד עניינים בייצוג רשויות מקומיות שונות - עיון נוסף

דבר היו"ר

חברות וחברים יקרים,

כפי שכבר הדגשנו בגיליונות הקודמים, חובתו
הבסיסית של עו"ד לייצג את לקוחו "בנאמנות"
משמעה, בין השאר, החובה לעשות כן באופן
המשוחרר מכל שיקול ואינטרס זר או ניגוד עניינים
הכרוך באותו ייצוג. מסיבה זו דאג המחוקק לכלול
בכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)
התשמ"ו1986- (להלן: "כללי האתיקה המקצועית")
וכן בחוק לשכת עורכי הדין, הוראות שונות שנועדו
למנוע מעו"ד אפשרות שיימצא במצב של ניגוד
עניינים, במתכוון או שלא במתכוון.
בגיליון 56 של "עט ואתיקה" מחודש ינואר 2000, התפרסמה החלטתה של ועדת האתיקה בנוגע לפנייתו של עו"ד אשר נהג לייעץ לרשות מקומית פלונית ובין השאר פעל גם כנציג היועץ המשפטי לממשלה לצורך הגשת כתבי אישום בגין עבירות על חוקי עזר עירוניים. בזמנים האמורים, פנה אל עוה"ד לקוח פרטי שהינו לקוח קבוע, בבקשה ליתן לו ייעוץ משפטי בנוגע לתקיפת חוקיותם וחוקתיותם של מספר הסדרים בחוק עזר של רשות מקומית אלמונית, שלה אין כל קשר לרשות מקומית פלונית. עוה"ד ציין, כי חוקי העזר אינם זהים, שכן האחד הינו מפורט ואילו האחר הינו כללי, אולם שני החוקים מסדירים נושאים דומים.
ועדת האתיקה החליטה אז, על-סמך סעיפים 14(א) ו14(ג) לכללי האתיקה המקצועית, כי בנסיבות העניין מתקיים ה"חשש" לניגוד עניינים. לחלופין סברה הועדה, כי מתקיים האיסור הקבוע בסעיף 14(ג) – הגם שמדובר בשתי רשויות מקומיות שונות – משום ששתיהן הינן חלק מאורגני המדינה, והראיה לכך
היא שבידי עוה"ד מצוי ייפוי כוח מטעם היועץ המשפטי לממשלה. עוד סברה הועדה, כי חרף הנוסח השונה של חוקי העזר, מדובר בכל זאת "באותו עניין " .
לאחר שקילה מחודשת של מהות העניין, החליטה הועדה לרכך את קביעתה דלעיל, וקבעה כי עו"ד רשאי לקבל עליו את הייצוג בעניין תקיפת חוק העזר ברשות מקומית אלמונית, אף שהוא משמש, באופן קבוע, יועצה המשפטי של רשות מקומית פלונית. הועדה סבורה, כי כל רשות מקומית מהווה אישיות משפטית נפרדת, ולפיכך במצב בו חוקי העזר של הרשויות השונות אינם זהים, הרי שאין להציב, ככלל, רף גבוה מדי בסוגיית ניגוד העניינים, שכן בכך עלולה הועדה לפגוע בחופש העיסוק מעבר לנדרש.
יחד עם זאת קובעת הועדה, כי ייתכנו מקרים בהם יתקיים החשש לניגוד עניינים בנסיבות בהן מייצג עוה"ד רשות מקומית פלונית באופן קבוע, בד בבד עם ייצוג לקוח קבוע אחר כנגד רשות מקומית אלמונית. הועדה סבורה כי לא יהיה זה ראוי לקבוע מסמרות חד-משמעיות בסוגיה זו, ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו.
ראוי לציין, כי לאחר שהתקבלה החלטת הועדה, ראינו לנכון אף לפנות אל המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד טנה שפניך, אשר הסכימה עם עמדתה של הועדה ואף היא הדגישה את הצורך לבדוק כל מקרה לגופו של עניין, לאור העובדה שמגוון המצבים הוא גדול, וקשה לצפותם מראש.


לשירותכם בכל עת,
אילו בומבך, עו"ד
יו"ר ועדת האתיקה

מה מותר לעורך דין לפרסם והיכן?

פרסום ופרסומת

העובדות:
1.עורכת דין עובדת בישוב בו מופץ ידיעון מקומי דו שבועי.
2.מודעות הפרסום שבידיעון זה אינן מחולקות לנושאים ומשובצות בו באופן אקראי. בידיעון זה אין מדור מיוחד לפרסומת של עורכי דין.
3.עורכת הדין פנתה לוועדה בבקשה לקבל הסכמתה לפרסום משרדה, מיקומו ותחומי התמחותו כדלקמן: "משרד עורכי דין - עו"ד פלוני, תחומי העיסוק: חוזים, תביעות כספיות, דיני מקרקעין, דיני אישות, צוואות - ירושות ועוד... כתובתנו קניון פלוני שלפקס... נייד ....

עמדת הועדה:
1.אם אין במקומון מדור מיוחד לפרסום לעורכי דין, אין מקום לפרסם המודעה באשר השתרבבותה בין מודעות אחרות תהווה פגיעה בכבוד המקצוע.
2.אשר לנוסח המודעה, כפי שפורט בפנייה לוועדה, הרי מן הראוי לפרט באופן ברור את תחומי העיסוק שלה ללא המלה "ועוד"...
3.עוד ובנוסף מפנה הועדה את תשומת לב עוה"ד לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית) (תיקון), התשנ"ז 1997 תיקון סעיף 7 לכללים המתיר לע"ד לציין 4 תחומי עיסוק על מסמך הקשור בעבודתו המקצועית. (29731)

 

מתי וכיצד ניתן להזמין לעדות עו"ד בביהמ"ש ע"י ב"כ הצד שכנגד?

עוה"ד ועמיתו למקצוע

העובדות:
1.עורך דין "א" מייצג בתיק אזרחי לקוחה שהיא חברה בע"מ, בביהמ"ש המחוזי בתל אביב.
2.בתיק הנ"ל נשלחה ע"י הנתבעת באמצעות עו"ד "א"
הודעת צד ג' ל-"כלל" חברה לביטוח בע"מ.
3.ביום 16.701. התקיימה בתיק הנ"ל ישיבת הוכחות ולישיבה זו זומן עו"ד "א" להעיד ע"י ב"כ צד ג' עו"ד "ב".

השאילתא:
1.האם לא נחוץ אישור מראש לשכת עוה"ד לזימונו של עו"ד המייצג בעל דין באותו משפט ע"י בעל דין אחר.
2.האם רשאי עו"ד "א" לסרב להעיד בתיק שבו הוא מייצג לקוח.
3.מה הן מגבלות של עדות כזו.

עמדת ועדת האתיקה:
1.לא נחוץ אישור מראש לשכת עוה"ד לזימונו של עו"ד המייצג בעל דין באותו משפט ע"י בעל דין אחר.
2.עורך דין אינו רשאי לסרב להעיד בתיק שבו הוא מייצג לקוח.
3.אשר לשאלה בדבר מוגבלות העדות האמורה הרי על עוה"ד "א" לא להשיב לשאלות שלדעתו התשובה עליהן חסויה. (29997)

עוה"ד ולקוחו

השאילתא:
המותר לעו"ד לקבל תשלום שכ"ט באמצעות כרטיס אשראי ?

עמדת ועדת האתיקה:
חוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו1986-, מגדיר את כרטיס האשראי כאמצעי לביצוע תשלום דחוי, כאשר חברת האשראי משלמת עבור הלקוח והלקוח מחזיר את התשלום לחברה.
חברת האשראי בד"כ גובה עמלה מהסכום שהיא משלמת לספק.
על מנת להחליט אם להתיר או לאסור גביית שכ"ט באמצעות כרטיס אשראי, יש לצאת מההנחות הבאות:
1.אין להשית על עו"ד, במסגרת עיסוקו, איסור אשר לא נקבע במפורש בדין או שהמעשה עומד בסתירה להוראות דין, כמו כללי האתיקה, חוק הלשכה, או דין אחר.
2.אין כל איסור מפורש כנגד השימוש בכרטיס אשראי. גביית שכ"ט באמצעות כרטיסי אשראי, איננה נוגדת, במפורש או במשתמע, את החוק, כללי האתיקה, או כל דין אחר. לעניין זה ראויים להדגשה הדברים הבאים:
א. אין הבדל משמעותי בין גביה באמצעות כרטיס אשראי לבין קבלת שיק דחוי.
ב. בכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשכ"ו1966- - שקדמו לכללים הנוכחיים - אסר כלל 21 על עו"ד לקבל שכ"ט אלא מלקוחו. כלל זה בוטל בכללים מתשמ"ו1986-.
ג. אין בעובדת תשלום העמלה לחברת האשראי משום שיתוף ע"י החברה בהכנסותיו או בשכרו של עוה"ד, במשמעות סעיף 58 לחוק לשכת עוה"ד, תשכ"א1961- אלא תשלום עבור שירותי גבייה והקלת הגבייה. לעניין זה אין כל הבדל בין העמלה הנ"ל לבין העמלה שמשלם עו"ד לבנק שלו כאשר הוא מציג שיק של לקוחו לפירעון.
ד. אין בנמצא כל דין אחר שמונע קבלת תשלום באמצעות כרטיס אשראי או שיכולה להיות לו זיקה לסוגיה שבפנינו.
(30257)

כיצד על עו"ד לפעול כשחברת ביטוח מסרבת לשלם לו את פיצויי הנזיקין עבור מרשו

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1.עורך דין ייצג לקוח אשר נפגע בתאונת דרכים בתובענה עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה1975-.
2.לאחר מו"מ הוסכם לסלק את התביעה בקבלת סכום מסוים בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ וזאת עפ"י הקביעה הסטטוטורית המכסימלית לפשרה דהיינו שיעור של 11% ומע"מ על סכום הפיצוי המוסכם. ההסכמה הנ"ל קיבלה תוקף של פסק דין.
3.בהמתנה לקבלת שיק הסילוק הודיעה חברת הביטוח לעורך הדין לראשונה כי על זכויות מרשו אצלה הוטלו שני עיקולים (ברישום) בשני תיקי הוצל"פ שונים ובהם נושי מרשו המיוצגים ע"י עורכי דין כשסכום העיקולים עולה פי ארבעה על סכום הפשרה. באותם תיקי הוצל"פ עוה"ד אינו מייצג את מרשו.
4.בנסיבות אלו מסרבת חברת הביטוח להעביר לפונה סכום כלשהו ולו את חלק שכר הטרחה והמע"מ, בטרם יבוטלו העיקולים בתיקי ההוצל"פ.

השאילתא:
1.ביחסי האתיקה המחויבים שבינו ובין באי כוח שני הנושים - האם ראוי שיסכימו כי בעת מימוש העיקול לא יחול המימוש על חלק שכר הטרחה והמע"מ וכן על ההוצאות בעין שהיו למשרד הפונה תוך טיפול בתיק הלקוח - ובכך יתאפשר לו לקבל את הסכומים המגיעים לו בדין בגין הטיפול בעניין מרשו (טיפול שממנו נהנים גם הם ומרשיהם יצאו נשכרים ממנו במישרין).
2.באם תשובת הועדה לשאלה 1 הנ"ל תהיה חיובית - האם פנייה לראש ההוצל"פ לאשר הסכמה כאמור לחילוץ הסכומים המגיעים לעוה"ד מהווה עבירת אתיקה כלשהי כלפי מרשו - בהינתן צווי עיקול שיפוטיים כנגדו כמבואר לעיל - מה עוד שלא ברור אם יש לו אינטרס, כוונה או עילה כלשהי לעשות לביטולם. מכל מקום הפונה לא פנה בינתיים בכל פנייה לבאי כוח הנושים מטעמים מובנים.

עמדת ועדת האתיקה:
1.עורך דין הינו נושה של הלקוח ככל נושה אחר ואין לו עדיפות על פני נושים אחרים של לקוחו.
2.הועדה סבורה כי אין מקום לחייב את עוה"ד האחרים לוותר על שכר הטרחה המגיע לפונה.
3.יחד עם זאת ומבחינה מעשית אולי כדאי כי הפונה ינקוט נגד לקוחו בהליכים אזרחיים לגביית המגיע לו ובמסגרתם יטיל עיקול על הכספים וכך יזכה לחלק מהם.
(29452)

כיצד על עו"ד לפעול כשהוא מחזיק במנייה אחת בלבד של חברה ובנאמנות עבור אחד מבעלי מניותיה?

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1.עו"ד פנה לוועדה ומסר כי לפני כשנתיים ימים ייצג חברה פלונית ולבקשת אחד מבעלי מניותיה הסכים להחזיק במניה אחת של החברה , בת 1 ש"ח בלבד וזאת בנאמנות עבור אחד מבעלי מניותיה לשעבר.
2.הקשר בין החברה הנ"ל ועורך הדין נותק לפני יותר משנה ומאז לא ידוע לעוה"ד מה עלה בגורלה ו/או מי הם בעלי מניותיה.
3.אין לעוה"ד כל אפשרות לאתר את החברה ו/או מי מטעמה וגם לא את בעל מניותיה לשעבר שעבורו הוא מחזיק בנאמנות, כאמור, מניה אחת בלבד.
4.למיטב ידיעת עוה"ד החברה הנ"ל הפסיקה לפעול ולאחרונה אף קיבל דרישות לתשלום חובותיה למרות שאינו מיצגה כיום ומעולם גם לא השתתף בפעילות כלשהי שלה ו/או של מי מטעמה.
5.לאור כל האמור לעיל מבקש כיום עוה"ד לדעת מה עליו לעשות בנסיבות שנוצרו וכיצד יוכל להחזיר את המניה לאותו בעל המניות לשעבר של החברה ושעבורו הסכים להחזיק המניה בנאמנות.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה הודיעה לפונה כי היא סבורה שעליו לעשות כל מאמץ לאיתור הלקוח וזאת במסגרת חובת הנאמנות והמסירות שהוא חייב ללקוח.
הועדה גם סבורה כי עוה"ד רשאי לפנות לביהמ"ש לצורך קבלת הוראות בנושא השאילתא.

(29391)

כיצד על עו"ד לנהוג בעת חקירתובמשטרה לגבי לקוחו לשעבר בהקשר לסוגיית החיסיון?

חסיון מקצועי

העובדות:

1.עורכת דין הוזמנה ע"י משטרת ישראל (מחלקת ההונאה) לענות על שאלות בנושא לקוחתה לשעבר.
2.השוטר החוקר הודיע לעורכת הדין כי הוא מחזיק בשטרי חוב בחתימת הלקוח ובחתימת אישור שלה.
3.כפי שהבינה עורכת הדין מהחוקר היא התבקשה לאשר את חתימתה וסביר להניח גם את חתימת הלקוח על שטרות שיוצגו בפניה ושאלתה היא האם מותר לה להשיב גם אם הלקוח לא ויתר על החיסיון.
4.עוד שואלת עורכת הדין כיצד עליה לנהוג באשר לשאלות אחרות לגבי היכרותה עם הלקוח לרבות תקופת הייצוג וכיו"ב.

עמדת ועדת האתיקה:

1.הועדה השיבה לעורכת הדין כי החיסיון חל על כל הנושאים שעליה תיחקר במשטרה, למעט אישור חתימתה על השטרות, שאותה היא רשאית וחייבת לאשר באם אמנם זו חתימתה.
2.חתימת הלקוח, תקופת הייצוג וכל פרט המתייחס לייצוג המשפטי, מהווה חלק מהחיסיון וכל עוד הלקוח אינו מסיר את החיסיון אין על עורכת הדין למסור מידע בקשר לשאלות שנשאלה.

(30169)

האם קיימות הוראות בנושא שכ"טעו"ד בגין מכתבי התראה הנשלחים לצד שכנגד?

עוה"ד ולקוחו

העובדות:
1.עורך דין התבקש ע"י לקוחו לשגר ל "חייב" מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים.
2.ההתראה נשלחה בדואר רשום ובה התבקש "החייב" לשלם קרן חוב ושכ"ט עו"ד בגין ההתראה וכמו כן נדרש ה"חייב " לפנות בעניין נשוא ההתראה אך ורק למשרד עוה"ד לסילוק החוב.
3.בהעדר כל תגובה מצד ה"חייב" פנה עוה"ד למרשו לשם קבלת הוראות ברורות לגבי המשך ההליכים. התברר לעוה"ד כי ללא ידיעתו פנה "החייב" ישירות ללקוח - וזאת לאחר שקיבל את מכתב ההתראה - ושילם ללקוח את קרן החוב בלבד.
4.שואל עוה"ד האם יש מקום לשלוח כנכתב שני ל"חייב" בשמו הוא ולדרוש ממנו תשלום שכ"ט עו"ד.

עמדת ועדת האתיקה:
1.ועדת האתיקה הבהירה לשואל כי אינו יכול לפנות בשם הלקוח שלו ל"חייב" במקרה זה באשר אין זיקה ישירה בינו ובין "החייב."
2.פניית עוה"ד ל"חייב" הייתה בשם מרשו ומי שחייב לעוה"ד שכ"ט בגין שיגור ההתראה הינו מרשו של עוה"ד.

(30041)

עורך דין וזכות פרסום מספר הטלפון שלו בהקשר לתקציר מאמר שפרסםבעיתון

פרסום ופרסומת
השאילתא:
1.עורך דין פנה לוועדה בשאלה האם פרסום מספר הטלפון של מחבר תקציר מאמר, בעיתון בו פורסם התקציר, בכדי שהקורא יוכל לקבל הרשימה בשלמותה, הינו דבר לגיטימי או אסור מבחינה אתית משום שהמחבר הוא עו"ד והטלפון מפורסם בציבור.
2.עוד מוסיף עורך הדין ומפנה תשומת לב הועדה לכך כי הטלפון נועד אך ורק לקבלת רשימה בשלמותה ואם ייטב הדבר בעיני הועדה הרי ניתן ליצור נתק בין המחבר לקהל וניתן להסתפק גם במספר פקס.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה השיבה לפונה כי לדעתה הוא מנוע מלציין מספר הטלפון בתקציר המאמר בעיתון, כמתואר על ידיו בפנייתו.
אם מאן דהוא יגלה עניין במאמר יוכל לקבל מידע אודותיו באמצעות העיתון.
(29599)

עיסוקים אסורים/נוספים

השאילתא:
1.תחנת רדיו המפעילה ערוץ יעוץ, פנתה בבקשה לעורכת דין ליתן להם שירותים. שאלתה לוועדה הינה האם היענות לבקשה תהווה עבירה אתית מבחינתה או עבירה על החוק מצד התחנה.
2.המנגנון המתוכנן אמור לקבל פניות טלפוניות ופניות דרך האינטרנט הכוללות שאלה משפטית עליה תענה עורכת הדין בכתב והתשובה תועבר לפונה. הפונה עצמו לא יופנה לטיפול עוה"ד או למשרדה.
3.התחנה אמורה לשלם את שכר עורכת הדין לפי שעות עבודתה בפועל או שתשכור את שירותיה למספר שעות קבוע בחודש. התחנה תגבה מהפונים תשלום סמלי בגין הוצאותיה ועלויותיה (הפעלת המערכת, טלפנים, תפעול אתר האינטרנט וכיו"ב).
4.לא יימסר שם עורך הדין בשידורי הרדיו אלא רק באינטרנט או בעיתונות הכתובה והכול בהתאם לכללי לשכת עוה"ד (פרסומת), התשס"א2001-.
5.לבסוף מבקשת עורכת הדין הפונה לדעת האם בפעילות הנקובה לעיל יהא משום ניגוד להוראות סעיף 20 לחוק לשכת עוה"ד תשכ"א - 1961ניחוד המקצוע), או לסעיף 56 הדן באיסור שידול, או לסעיף 58 המתייחס לאיסור שותפות.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה הודיעה לפונה כי אם תחנת הרדיו מקבלת תשלום מהמתייעץ הרי שייעוץ בדרך זו אסור על עוה"ד.
הפונה הופנתה לעניין זה, בין היתר, לכלל 11ב לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה- מקצועית), התשמ"ו1986-.

(29638)

 

עורך הדין ופרסומת

פרסום ופרסומת
העובדות:
עורך דין קיבל מחברת הפקות גראפית הצעה לפרסום משרדו בלוח לשנה החדשה וכל זאת - כדברי החברה - ע"מ שעוה"ד יהיה מול עיני לקוחותיו במשך כל ימות השנה והרי אין כמו לוח שנה צבעוני ומרשים "התפור לפי מידותיו ולפי כיסו".

השאילתא:
האם ועדת האתיקה סבורה כי יש מקום לאשר פרסומת כזו.

עמדת ועדת האתיקה:
פרסום בלוח שנה אינו "נופל" בגדר הפרסום המותר, כעולה מכללי לשכת עוה"ד (פרסומת), התשס"א - 2001.

(29744)

 

קלון שבעבירות מס

פסיקה משמעתית
החלטה
ענינה של החלטה זו בקביעה האם יש בעבירות בהן הורשעה הנאשמת בבית משפט השלום בתל אביב משום קלון, קביעה שהינה הכרחית לצורך הכרעה בבקשת הקובל להטיל על הנאשמת עונש בהתאם לסעיפים 75 ו68- לחוק לשכת עורכי הדין, התשכייא1961- (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין").

רקע עובדתי

הנאשמת הורשעה בבית משפט השלום בתל אביב (ת.פ.), על פי הודאתה, במסגרת עסקת טיעון, בעבירות שיוחסו לה לפי סעיפים 117(א)(13) ו119-, 117(א)(7) ו119- (בקשר עם סעיף 66 לחוק מע"מ ותקנה 1 לתקנות מס ערך מוסף (ניהול פנקסי חשבונות), תשל"ו1976-) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1975-(להלן: "חוק מע"מ"), ולפי סעיפים 217 ו4(216-) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א1961- (להלן: "פקודת מס הכנסה"). בית המשפט גזר על הנאשמת 3 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי שלא תעבור עבירה על סעיף 117(א)(13) או 117(א)(7) לחוק מע"מ, או עבירה על סעיף 217 לפקודת מס הכנסה, תוך 3 שנים מיום מתן גזר הדין, 4 חודשי מאסר על תנאי שלא תעבור עבירה על סעיף 4(216) לפקודת מס הכנסה, תוך 3 שנים מיום מתן גזר הדין קנס בסך 7,500 ש"ח או 75 ימי מאסר תמורתו. בנוסף קבע בית המשפט, כי הנאשמת תחתום על התחייבות על סך 25,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירה על סעיף 117(א)(13), 117(א)(7) לחוק מע"מ או סעיף 217 לפקודת מס הכנסה, וזאת תוך שנתיים מיום מתן גזר הדין.
ביום 30.1.01 הגיש הקובל לבית הדין בקשה, בהתאם לסעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, להטלת עונש של השעיה בפועל, מאחר, ולטענתו, העבירות בהן הורשעה הנאשמת ובנסיבותיהן יש משום קלון רב וחומרה רבה.
לאחר ששמענו את טענות הצדדים הגענו להחלטה, כי בנסיבות העניין יש בעבירות בהן הורשעה הנאשמת משום קלון, כאמור בסעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין. להלן יפורטו נימוקינו.


 

עמדות הצדדים


ב"כ הנאשמת, עוה"ד, טען בפנינו, כי העובדה שכתב האישום שהוגש לבית המשפט כנגד הנאשמת תוקן, במובן זה שנמחקו עבירות שיש לגביהן כוונת רמייה/הונאה, מלמדת כי אין קלון במעשיה של הנאשמת. ההסבר שניתן על ידי עוה"ד הינו שבכתב האישום המקורי הואשמה הנאשמת במספר עבירות, חלקן עבירות שהמחוקק קבע לגביהן, כי העובר עליהן הוא בעל כוונה להונות/לרמות וחלקן עבירות טכניות שלגביהן יש מעין חזקה שלא הייתה כוונה להונות/לרמות. טוען עוה"ד, כי מאחר ובידי התביעה לא הייתה כל ראיה בדבר כוונתה של הנאשמת לרמות, החליטה התביעה למחוק את העבירות שלגביהן ניתן להניח כי מבצען היה בעל כוונה לרמות והשאירה בכתב האישום את העבירות הטכניות, שאליבא דגירסתו, אין בהן משום קלון.
לחיזוק טענתו מוסיף עוה"ד וטוען, כי כתב האישום "המתוקן" מייחס לנאשמת 2 פעולות מסוימות, שבכתבי האישום שקדמו לו יוחסו גם לנאשמת. לטענתו, תיקון כתב האישום במובן זה שחלק מהפעולות מיוחסות אך לנאשמת 2, במקום לשתי הנאשמות מעיד על כך שהתביעה הבינה כי אין במעשיה של הנאשמת כוונה לרמות או להונות ועל כן יוחסו מעשים אלה לחברה (נאשמת 2) בלבד.
מכאן מסיק עוה"ד, כי כל השינויים שנעשו בכתב האישום נבעו מהעובדה שהתביעה הבינה שאין כל ראיה לעניין הכוונה לרמות, והכוונה לרמות היא שיוצרת את הקלון, על כן, ומאחר והעבירות בהן הואשמה הנאשמת נעדרו כל כוונה לרמות, אין בהן משום קלון.
לעומתו טוען ב"כ הקובל, כי העובדה שמכתב האישום המקורי נמחקו סעיפי אישום מסוימים, אין בה כדי להביא לידי מסקנה שאין במעשיה של הנאשמת קלון. כדוגמא מביא ב"כ הקובל מקרה בו אדם עושה מעשה אחד ומואשם בכמה עבירות, על פי סעיפי חיקוק שונים. יתכן, אומר ב"כ הקובל, כי התביעה תמחק חלק מסעיפי האישום, החמורים יותר, אך אין בכך כדי לחייב את המסקנה כי מחיקת הסעיפים הללו משמעה שאין קלון במעשיו של הנאשם, אלא יש לבחון את סעיפי האישום שנותרו ולשאול האם יש בהם משום קלון.

שאלת הקלון

חוק לשכת עורכי הדין, בסעיף 75 בו, מעניק לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין סמכות להטיל על עוה"ד, שהורשע בבית משפט או בבי"ד צבאי בעבירה פלילית, עונש משמעתי, מבין העונשים הקבועים בסעיף 68, אם מצא בית הדין שבנסיבות העניין היה בעבירה בה הורשע עוה"ד, משום קלון.
אם כן, לשם קביעה אם יש מקום להטיל על הנאשמת שלפנינו עונש משמעתי, כאמור בסעיף 75 ו68- לחוק לשכת עורכי הדין, יש לבחון האם יש בעבירות בהן הורשעה הנאשמת משום קלון.
שאלת הקלון, שהינה שאלת המפתח לעניין סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, היא שאלה מורכבת מאחר וחוק לשכת עורכי הדין איננו מגדיר "קלון" מהו, ואינו מציג מהן אמות המידה לבחינת קיומו או שלילתו.
על מנת להבין את משמעות המונח קלון, ראוי לפנות לדברי בית המשפט העליון בעל"ע 2579/90, 3093 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד מה(729)4, בעמ' 732, שם קבע כבוד השופט ברק (כתוארו אז) מספר קביעות יסוד לגבי מהות המונח קלון, כדלקמן:
"המושג קלון הוא מושג עמום, ויכול שהוא ישא בחובו משמעויות שונות בהקשרים שונים. על מהותו של הקלון "יש לעמוד על פי תכליתה של החקיקה, אשר במסגרתה מופיעה ההוראה בדבר עבירה שיש עימה קלון" (בג"צ 251/88 [1], בעמ' 839). כאשר הוא מופיע בהקשר של "עבירה שיש עימה קלון" או, כמו כאן, "שבנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון", הוא מתאר את הרכיב הבלתי מוסרי שטמון בביצוע העבירה או בנסיבות ביצועה... לא בכל עבירה פלילית טמון יסוד הקלון. יתרה מזאת, יתכן ובביצוע עבירה ימצא בנסיבות מסוימות קלון, בעוד שבנסיבות אחרות לא יימצא קלון... כך שבמרכז הכובד של ההכרעה אינו טמון ביסודות הפורמאליים של העבירה אלא בנסיבות בהן נעברה העבירה...". מהיות אמות המידה המוסריות דבר המשתנה מעת לעת ומחברה לחברה, אין טעם ואין אפשרות לנסות ולהגדיר באופן חד "קלון" מהו, ובאילו נסיבות יימצא... השימוש במונח עמום הוא מכוון כאן - מטרתו לאפשר לבתי הדיו המשמעתיים ולבית המשפט לצקת בו תוכן ממקרה למקרה באופן המתבקש מתפיסות העולם ואמות המידה האתיות הרווחות בחברה באותה עת, ומתוך מטרה להגן על אותם אינטרסים עליהם מופקד החוק". [הדגשות אינן במקור].
ובהמשך - "אחד הפירושים של המונח "קלון" - התואם את סוג העניינים שלפנינו - הוא פירוש הנגזר מתוך אותן תבונות שהן חשובות אצל עורך דין, על מנת שנוכל להיות בטוחים שהוא ממלא תפקידו בשירות לקוחותיו ובשירות בית המשפט כשורה, ועל מנת שאמון הציבור והמערכת המשפטית בעוסקים בעריכת דין לא ייפגע... נסיבות המעידות אל אי עמידתו של עורך דין בדרישותיה של החברה מהעוסק במקצוע זה יכולות להיות נסיבות מנסיבות שונות. כך למשל, עבירה הכרוכה בשיבוש הליכי משפט, כגון ניסיון לבידוי ראיה ושבועת שקר, מעמידה בספק את התאמתו של אדם לעסוק בעריכת דין... גם עבירות אחרות המעידות על חוסר אמינותו של עורך הדין, למשל מתן הצהרה כוזבת או עבירות אחרות הקשורות במרמה, יהיה בהן בדרך כלל משום קלון... מהיות עורך הדין חלק מהמערכת המשפטית, ומהיותו עזר כנגד בית המשפט במלאכתו השיפוטית, עליו להיות נאמן לחוקי המדינה, ולגלות רמה מקצועית ואתית ההולמת את המקצוע וגם האמון שהלקוח, בית המשפט והציבור נותנים בעורך הדין. על כן, עבירה על חוקי המדינה המעידה על זלזול וחוסר כבוד של עורך הדין כלפי החוק, ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון. [ההדגשות אינן במקור].
לעניין זה יפים גם דבריה של פרופ' גביזון במאמרה "עבירה שיש עימה קלון כפסול לכהונה ציבורית", משפטים א' (תשכ"ח) 176, 183, שנאמרו בהתייחס למטרת הענישה המשמעתית:
"אם אדם מן הרחוב יבצע עבירה פלילית שיש בה משום הפרה של כללי המוסר, לא יהא צפוי לסנקציה כל שהיא, מעבר לסנקציה הפלילית...
מטרת הסנקציה הנוספת היא לשמור על דמותם הציבורית והמוסרית של בעלי כהונות או מקצועות מסוימים. מטרה זו מושגת על ידי האפשרות לסלק אדם מתפקידו בעקבות 'הרשעה בעבירה שיש עמה משום קלון.י אולם, הדרישות של בני החברה מממלאי התפקידים השונים, המוגנים בצורה זו על ידי החוק, שונות הן במהותן. כן שונות אף הסנקציות שמטיל המחוקק בשל הרשעה, בעבירה שיש עמה קלון. מכיוון שהמחוקק בחר להשיג את מטרתו בכל החוקים על ידי השימוש באותו ביטוי עצמו, נראה שיש לפרש את המלה 'קלון בהתאם להקשר בו היא מופיעה, ולדרישות אשר החברה מפנה אל בעלי אותו תפקיד או מקצוע... אם הנאשם הוא עורך דין, יש לבדוק מהי הצפייה של ציבור האנשים הנזקקים לעורך דין". [ההדגשות אינן במקור].
לעניין זה ראה גם על"ע 2579/90, 3093 הנ"ל, שם נקבע כדלקמן (עמ' 733):
"הדין המשמעתי, הנערך לפי חוקים שונים בעקבות הרשעה בפלילים עניינו בהסקת מסקנות, מה ההשלכה אם בכלל, אשר יש להרשעה על עיסוקו של הנידון ועל תפקודו המקצועי....הדין המשמעתי בעקבות הרשעה בפלילים בא אפוא למנוע סתירה בין הנדרש מאיש המקצוע להלכה לבין התנהגותו למעשה".
פסיקת בתי המשפט מראה אפוא, כי הקריטריון המנחה את בית הדין בקביעתו אם יש בעבירה משום קלון, נובע ממטרת הקמת הלשכה וממטרת החקיקה המשמעתית. המבחן הוא ההשלכה שיש לעבירה בה הורשע עורך הדין על תפקודו המקצועי והאם העבירה מטילה כתם על עיסוקו כעורך דין.
כך גם נאמר בבד"מ 3/94 הועד המחוזי נ' פלוני:
"מותב זה מצווה לבחון את מידת הפגיעה שגרמה העבירה, על מכלול נסיבותיה, לציבור נושאי התפקיד, ומהי מידת ההוקעה הראויה למעשה כגון דא".
ראה גם האמור בבד"מ 37/96 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' פלוני שם נדונה בקשה להטלת עונש על פי סעיף 75 לחוק בין השאר בגין עבירות זיוף ושימוש במסמך מזויף:
"עבירות הנמנות על עבירות מרמה וזיוף, כה חמורות הן, עד כי קשה לתאר עבירות המשתווה להן בחומרתן, מבחינת המעילה באמון שהיה נתון בידי מבצען. בעיקר דברים אמורים, כשמדובר במבצע הנמנה על ציבור עורכי הדין, והחייב לנהוג ביושר ובנאמנות, הן כלפי לקוחותיו והן כלפי ערכאות המשפט" .
וראה גם האמור בבד"א 22/85 פלוני, עוה"ד נ' ועד מחוז באר-שבע, לשכת עורכי הדין, פדי"מ ה,' 233 בערעור על הטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק, כדלקמן:
"כשבאים לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, יש לבחון עובדות המקרה בדיקה קפדנית עפ"י נורמות שתהלומנה רמה נאותה של התנהגות מוסרית ואזרחית...משליחי ציבור נדרשת בד"כ רמה גבוהה של התנהגות מוסרית... רמה מוסרית גבוהה זו מחייבת על אחת כמה וכמה עורך-דין, אשר יסוד האמון הניתן לו ע"י לקוחותיו, הציבור והממשל - מחייבו שלא לאכזב בציפיות הנדרשות ממנו. וכבר פסק כב' השופט שמגר אז... כי על הפרקליט חובה לנהוג בכל עת ביושר, בהגינות ובנאמנות כלפי כל אלה איתם הוא מקיים קשרים בתוקף תפקידו המקצועי ודורשים ממנו לא רק שלא לבצע מעשים הנוגדים את חוק העונשין כמעשי עבירה מפורשים, אלא יש בה משום דרישה שהיא מעבר לחובת ההימנעות מביצוע עבירות מוגדרות". [ההדגשות אינן במקור].
כאמור, אין בחוק לשכת עורכי הדין הגדרה למונח קלון או אמות מידה לבחינת קיומו, ועל כן יש להסתייע במבחנים ובשיקולים שנקבעו בפסיקה כדי לסייע בהכרעה אם עבירה מסוימת שנעברה בנסיבות מסוימות כרוכה בקלון.
בעמ"ש 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל - נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5) 184, הדן בעבירות משמעת של עובדי המדינה, מובאים שיקולים, שהינם יפים גם לענייננו, לצורך סיוע בהכרעה אם עבירה מסוימת, שנעברה בנסיבות מסוימות כרוכה בקלון, ואשר בית הדין יכול להביאם בגדר שיקוליו בבואו להכריע בדבר קיומו של הקלון, כדלקמן:
1.סוג העבירה - האם מדובר בעבירה שמטבע ברייתה יש עימה קלון;
2.ההקשר שבו נעברה העבירה - האם יש בעבירה בהקשר שבו נעברה משום קלון,
3.מהות המשרה - האם העבירה שנעברה יש בה משום סתירה למקצוע עריכת הדין, לאופיו של מקצוע עריכת הדין ולכללי ההתנהגות המתחייבים ממקצוע עריכת הדין,
4.הנסיבות של ביצוע העבירה - במקרי הגבול יש לשאול האם העבירה שבוצעה על ידי הנאשם בנסיבות מסוימות יש בה משום קלון.
בבד"מ 106/91 ועד מחוז תל אביב נ' פלוני, פדי"מ תשנ"ד 9, קבע בית הדין, כי הקלון יכול שינבע מנסיבותיו העובדתיות של העניין או מאופייה וממהותה של העבירה. בית הדין סיכם שם באומרו, כי ניתן לתאר עבירה שיש עימה קלון, כעבירה שהיא "בושה וחרפה" לעושה.
סבורים אנו, כי יישומם של מבחנים אלה במקרה דנן מוביל למסקנה, לפיה העבירה בה הורשעה הנאשמת יש עימה קלון.
ראשית, איננו יכולים להסכים לטענותיו של ב"כ הנאשמת לפיה, מחיקת סעיפי אישום מסוימים מכתב האישום בשל אי הוכחת כוונת רמייה, מהווה ראיה לכך כי אין במעשיה של הנאשמת כל קלון. מקובלת עלינו דעתו של ב"כ הקובל לפיה עלינו לבחון אם יש בעבירות בהן הורשעה הנאשמת משום קלון, וכאמור לעיל, התשובה לכך הינה חיובית.
קרי, גם אם נקבל את גרסת ב"כ הנאשמת לפיה לא הוכחה כוונת רמייה, אין בכך כדי להפחית מחומרת הפגם המוסרי שדבק בנאשמת.
מדובר כאן בעבירות של התחמקות מתשלום מס. עבירות בתחום המס (עבירות כלכליות) נמנות על קבוצת העבירות שחומרתן יוצרת חזקה בדבר קיומו של קלון. (ראה לעניין זה: ספרו של עוה"ד ש. שגב "אתיקה מקצועית של עורך דין", חלק א', סדרי הדין בהליכים משמעתיים, בעמ' 305-312).
יש לסייג את הדברים ולומר שלא כל עבירה כלכלית נגועה בקלון, באופן אוטומטי, ובכל מקרה יש לבחון את הנסיבות. במקרה שלפנינו הורשעה הנאשמת בעבירות של אי הוצאת חשבונית מס וניהול פנקסי חשבונות בסטייה מההוראות.
בהקשר לחוקי המס, יכול ותהיינה מספר נסיבות נוספות לבחינת סוגית הקלון, ובין היתר: האם מדובר במעידה חד פעמית או במעשה מתמשך, האם מדובר בטעות או במעשה מכוון; היקף העבירה; האם העבירה הינה בעלת אופי טכני, האם מדובר באדם מקצועי, המומחה בדיני המס, אם לאו, האם המחדל תוקן והאם ניתן הסבר מתקבל על הדעת (ראה ספרו של עוה"ד שגב, הנ"ל, בעמי 312).
במקרה שלפנינו, אמנם מדובר במעידה חד פעמית, אך אין לומר כי מדובר בעבירה בעלת אופי טכני, המחדל לא תוקן (ראה בהקשר זה דברי השופטת , בעמ' 37 לפסק הדין: "צר לי, כי הנאשמת לא הפנימה מהות העבירות אותן ביצעה, ויתרה מזאת, לא הסירה מחדליה"), והנאשמת לא נתנה כל הסבר למחדלה, מלבד טענתה, כי הייתה תמימה ולא הייתה בקיאה בתחום. בנוסף, גם אם נסכים לטענה כי הנאשמת לא פעלה מתוך כוונת רמיה הרי שהיא פעלה מתוך פזיזות ו/או רשלנות, וגם בהתנהגות זו דבק פגם, מקום שמדובר בעוה"ד.
ראוי בהקשר זה להביא את דבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בעל"ע 2579/90, 3093 הנ"ל, כדלקמן:
"עבירה - המעידה על אופי פגום או על היעדר שליטה ביצרו או על תפיסה אתית מעוותת של תפקוד עורך הדין והחוק בחברה - ניתן לראותה כעבירה שיש עימה קלון... במסגרת זו עשויות להשתלב גם עבירות שבוצעו שלא במסגרת מילוי תפקידיו המקצועיים של עורך הדין...ואף עבירות שאינן מהחמורות ביותר בספר החוקים. לעיתים, אף רשימה ארוכה של עבירות מוחלטות - שאינן דורשות בל יסוד נפשי - עשויה להצביע בנסיבותיה המיוחדות על קלון בהתנהגותו של עורך הדין ". [ההדגשות אינן במקור].
קרי, השאלה אם הוכחה כוונת מרמה או הונאה איננה אבן הבוחן היחידה לבחינת השאלה האם היה בעבירה בה הורשע עורך הדין משום קלון, מאחר ועבירות מסוימות יחשבו כעבירות שיש עימן קלון אפילו לא נדרש לביצוען כל יסוד נפשי.
גם אם נסכים לטענה שלא הייתה לנאשמת כל כוונת מרמה, אין די בכך. עורך דין שנוטל על עצמו תפקיד מסוים, חייב להיות בקיא בעניין, על מנת שיוכל למלא את תפקידו כראוי, ואם אין הוא בקיא בעניין, עליו להיוועץ בגורמים שיש להם ידע ומומחיות בנושא. אין עורך הדין יכול להתכסות בעניין של חוק בטענה, כי לא ידע וכי סמך על האחרים.
זאת ועוד, הנאשמת הורשעה בעבירה לפי סעיפים
117(א)(13) ו117-(א)(7) יחד עם סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף משניהלה פנקסי חשבונות בסטייה מהותית מן ההוראות ומשלא הוציאה חשבונית מס למרות שעל פי החוק הייתה חייבת להוציאה, בעבירה לפי סעיף 217 ובשתי עבירות לפי סעיף 4(216) לפקודת מס הכנסה של אי הגשת דוחות במועד.
עבירות אלה, הגם שבחלקן הינן עבירות טכניות,מקום שהן מבוצעות על ידי עורך דין, שלגביו יש חזקה כי הינו מכיר את החוק, יש בהן משום קלון.
יותר מכך, הנאשמת הורשעה, על פי הודאתה, בעבירה לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה, שזו לשונו:
"אדם אשר ללא הצדק סביר ערך דו"ח לא נכון , מתוך שהשמיט הכנסה כלשהי שעליה הוא נדרש לפי הפקודה למסור דו"ח, או מתוך שרשם אותה בחסר, או אדם שמסר ידיעות לא נכונות בנוגע לכל עניין או דבר המשפיעים על חיובם במס או על חיובו של אדם אחר או של שותפות... הטוען כי היה לו הצדק סביר
- עליו הראיה".
העבירה על פי סעיף 217 האמור איננה עבירה טכנית כלל ועיקר מאחר והואשמת הורשעה בעריכה של דו"ח לא נכון ומסירת ידיעות לא נכונות, פעולות שלכל הדעות אינן נופלות במתחם העבירות הטכניות. בנוסף, סעיף 217 מעניק לנאשם על פיו "פתח מילוט," מקום שהנאשם מוכיח, כי היה הצדק סביר למחדל. בענייננו, הנאשמת הודתה בעבירה על פי סעיף 217, מבלי שניסתה להוכיח, כי היה הצדק סביר כלשהוא למחדלה האמור, ועל ידי כך למנוע את ההרשעה על פי סעיף זה.
בהקשר זה, רצוי להזכיר עניין נוסף. הנאשמת הורשעה בעבירה על סעיף 13(117) ו7(117-) וסעיף 119, ובנקודה זו ברצוננו להסב את תשומת הלב לסעיף 119, שמטיל אחריות על מנהל מקום שהעבירה בוצעה על ידי חבר בני אדם. סעיף 119 האמור קובע, כי מנהל התאגיד הינו אשם, אלא אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט את כול האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק. הנאשמת לא הוכיחה כי לא ידעה, וכאמור הודתה בכל העבירות שיוחסו לה. ידיעה זו, כפי שמציין ב"כ הקובל, גם אם איננה מגיעה לכדי כוונה, די בה כדי לקבוע כי העבירות בהן הורשעה הנאשמת יש בהן קלון.

סוף דבר
על יסוד כל השיקולים שפורטו לעיל, הגענו למסקנה לפיה יש בעבירות בהן הורשעה הנאשמת משום קלון, כאמור בסעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין.
בהזדמנות זו, ברצוננו להביע את הערכתנו לבא כוח הנאשמת על איכות הופעתו בפנינו.