יום שלישי, 19 ספטמבר 2017

מאגר כתבי עת · עט ואתיקה

  גליון 60 · תאריך פרסום דצמבר 2000 · עט ואתיקה

גבולותיה של זכות העירבון

דבר היו"ר

חברות וחברים יקרים,

לאחרונה הגיעו אלינו פניות רבות של חברים, שמשקפות את חוסר הוודאות הקיים בנוגע להיקף פרישתה של זכות העיכבון. קשה להגזים בחשיבותה של זכות העיכבון לצורך מתן הגנה נאותה על קניינם של עורכי הדין, כשמדובר בדרישות לגיטימיות לשכר-טרחה והחזר הוצאות שהוצאו בנוגע לשירותים מקצועיים. בשורות הבאות, ננסה לסייע לתחום את גבולותיה של זכות העיכבון, תוך הצעת מבחן שעולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה.
סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961-, מאפשר לעו"ד לעכב כספים, נכסים ומסמכים של לקוחו להבטחת שכר טרחתו והחזר הוצאות שהוציא. העיכבון נועד להבטיח זכויות הנובעות ממתן שירותים מקצועיים שניתנו ועל עורך הדין לשמור על יחס מידתי בין היקף הנכסים המעוכבים על-ידיו, לבין גובה החוב.
בעל"ע 18/85 עו"ד דוד מימון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בי-ם, פ"ד מ(2) 517, ציין ביהמ"ש העליון (בעמ' 525), כי "..כאשר נוצר מצב, בו הזכות הפורמאלית לעיכבון מסממים עומדת בעליל בסתירה למילוי חובת הנאמנות כלפי הלקוח, אזי על עורך-הדין לתת עדיפות לחובה אחרונה זו".
מאז הינתנה, מצוטטת הלכת מימון בספרות המקצועית כהלכה ברורה וחד משמעית, לפיה "בהתנגשות בין חובת הנאמנות של עורך הדין כלפי הלקוח לבין זכותו לעיכבון, גוברת חובת הנאמנות" (מתוך ג' קלינג "אמצעים לגביית שכר טרחה של עורכי-דין" בתוך "מנחה ליצחק" (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין - 1999) 505, 511, ראו גם: א' זר "אתיקה מקצועית של עורפי דין" (הוצאת כרמל - 1999) 276-277, אך ראו י' בן-דוד "הפרקליט והלקוח" (הוצאת משפט מפתח - 1999) 201-202, המדבר על "סתירה ברורה בין הזכות לעיכבון לחובת הנאמנות").
בפרשת מימון, השהה עורך הדין את הטיפול בתיק לקוחותיו במשך כ4- שנים מבלי שנקט פעולה ממשית לקידום עניינם, תוך שנתן להם להאמין, באמצעות דברי הטעיה שונים
שהתביעה המשפטית אכן הוגשה, וכי היא תלויה ועומדת בביהמ"ש.
לדעתנו, לנוכח הנסיבות החריגות המתוארות לעיל, לאור הנמקתו של ביהמ"ש העליון, וכן לאור לשון ההחלטה גופה, יש להתייחס להלצת מימון בצורה שונה מזו המקובלת כיום בספרות המקצועית ולהעמידה על מכונה. לפיכך, יש לייחס את כובד המשקל הראוי לתיבות "עומדת בעליל" שבבסיס ההלכה, ולקבוע כי רק בהיגרם נזק חמור ובלתי-הפיך ללקוח, הנובע ישירות מהפעלת זכות העיכבון ע"י עורך הדין - יש משום התנגשות המצדיקה את נסיגתה של זכות העיכבון מפני חובת הנאמנות.
ויודגש, זכות העיכבון של עורכי הדין היא מסויגת ומוגבלת בהשוואה לזכות העיכבון הכללית מכוח החקיקה האזרחית החדשה. כך קובע סעיף 88 לחוק, מנגנון בקרה דיונית מהותית להפעלת הזכות, בהטילו על עורך הדין (ולא על הלקוח [החייב], בפי שמורים דיני העיכבון הכלליים) את הנטל להגיש תביעה משפטית בגין שכר-טרחתו והוצאותיו. בכך מופג החשש שמימוש זכות העיכבון - הטומנת בחובה אקט חד-צדדי של עזרה עצמית - יהיה שרירותי, שכן הוא ייעשה באספקלריה מבוקרת של הצלחת סיכויי התביעה ויכלול מתאם הולם בין המעוכבים לבין חובו של הלקוח.
בהקשר זה, עלינו לבחון אם עורך הדין עושה שימוש שלא בתום לב בזכות העיכבון.
לבחינה זו שני היבטים: פעולותיו והתנהגותו של עורך הדין כלפי הלקוח עד למועד השימוש בזכות וכן, אופן השימוש בזכות כשלעצמו. לפיכך, אם זנח עורך הדין את חובותיו כלפי לקוחו, או הוליכו שולל (כבנסיבות הלכת מימון) הרי שסירובו להיעתר לדרישת הלקוח להחזיר את מסמכיו, יעמוד בניגוד לחובת נאמנותו ללקוח.
אולם, עו"ד שפעל לאורך כל טיפולו המקצועי בלקוח, בדרך מקובלת ובתום לב, יוכל להידרש ולהפעיל את זכות העיכבון בלא שחובת הנאמנות תעמוד לו לרועץ. שני מצבים אלה יועמדו ממילא לבחינה שיפוטית, אך לנו נראה שרק המצב הראשון ייחשב כ"עומד בעליל בסתירה למילוי חובת הנאמנות".
המבחן המוצע מבקש למזער ככל שניתן את הפגיעה בזכויותיהם הקנייניות של עורך הדין ולקוחו, בהתחשב במצב המיוחד אליו נקלעו. בהתאם לכך נפרש את אופן השימוש בזכות העיכבון: כאשר המסמך המעוכב הוא מסמך סחיר או מסמך בר-חשיבות ללקוח, לא יוכל הלקוח לטרפד את זכות העיכבון בטענה שעיכובו של המסמך בידי עורך הדין יגרום לו נזק. שכן הלקוח יוכל לקבל את המסמך לידיו, כנגד מתן בטוחה בסכום הנדרש ע"י עורך-הדין. עמדה ברוח זו הביע כב' השופט קלינג במאמרו הנ"ל (בעמ' 512), ואנו מסכימים לה. המבחן המוצע יושם בהחלטתה של ועדת האתיקה מחודש מאי 1998 (עט ואתיקה, גיליון 49), שלפיה, זכות העיכבון איננה מכילה את האפשרות לעכב את דרכונו של אזרח זר, אשר העביר את טיפולו לעורך דין אחר, שכן יש בכך הגבלה חמורה של חירותו של האדם וזו צריכה להינתן מפורשות ע"י בית המשפט.
לבילוף, ואולי ראשון במלכות - מבחן זה מטמיע את החזקה, לפיה, במישור שבינו לבין לקוחו, פועל עורך הדין בשקידה, כמסירות, בתום-לב ובנאמנות. חזקה זו איננה רק מסקנה מן הדין אלא היא מנשמת אפו של המקצוע.

לשירותכם בכל עת,
אילן בומבך, עו"ד
יו"ר ועדת האתיקה

 

כיצד על עורך דין שערך חוזה מתנה בין אב לבניו ונגדיו לנהוג כשנותר המתנה הודיע לו על ביטול המתנה?

עוה"ד ולקוחו

השאילתא:
1.עורך דין ערך חוזה מתנה בין אב לבניו ונכדיו כשנותן המתנה חתם אף על ייפוי כוח בלתי חוזר לרישום הזכויות במקרקעין על שמות מקבלי המתנה.

2.הסכם המתנה דווח לשלטונות מס שבח מקרקעין במועד החוקי והמסים שולמו במלואם וכמו כן נרשמה גם הערת אזהרה בפנקס המקרקעין לטובת מקבלי המתנה.

3.בין לבין הודיע האב נותן המתנה באמצעות פרקליטו בכתב ע"י פקס על ביטול המתנה.

4.עורך הדין פנה לוועדה ומבקשה להודיעו האם הוא רשאי, בנסבות המקרה, להמשיך בהליכי העברת הזכויות במקרקעין לשמות מקבלי המתנה או עליו להמתין עד לפתרון הסכסוך שבין הצדדים.

5.מוסיף הפונה ומודיע לוועדה כי לא ידוע לו באם נותן המתנה נקט או מתכוון לנקוט בהליכים משפטיים, דהיינו, לעתור לקבלת הצהרה לבטלות הסכם המתנה ולמחיקת הערת האזהרה.

עמדת ועדת האתיקה:

לדעת ועדת האתיקה על עורך הדין הפונה לפעול עפ"י ייפוי הכוח הבלתי חוזר באם הוא ניתן לו ע"י הצדדים לצורך ביצוע הליכי רישום הזכויות.

הועדה סבורה כי על עורך הדין להודיע על עמדת הועדה לצד שכנגד וליגון לו ארכה של 30 יום על מנת שיבדוק אפשרות לנקיטת הליכים למניעת הפעולה כאמור.
(27630)

כיצד על עורך דין לנהוג בהמצא תמסמכי בית דין כשהוא סבור שייגרם ללקוח נזק ע"י ההמצאה?

עוה"ד וביהמ"ש

השאילתא:
1.עורר דין פנה לוועדה והודיע כי במסגרת תיק אזרחי המתנהל בבית המשפט הוגשה בקשה במעמד צד אחד בלבד - כשבית המשפט מתבקש להכריע בה מבלי להיזקק לתגובת הצד שכנגד - וזאת כל עוד לא התקבלה החלטה כלשהי ע"י בית המשפט לא לגופו של עניין וגם לא בהקשר להמצאת עותק הבקשה לצד שכנגד לצורך קבלת תגובתו.

2.שאלת הפונה היא האם מבחינת כללי האתיקה חלה על עורך הדין מגיש הבקשה חובת המצאת עותק הבקשה לצד שכנגד ואם כן באיזה מועדן

3.עוד שואל הפונה האם על עורך הדין המגיש בקשה

להמתין ולא להמציא עותק הימנה לצד שכנגד עד לקבלת החלטת בית המשפט בדבר עצם הצורך בהמצאת עותק הבקשה לצד שכנגד, לצורך קבלת תגובתו, תוך קביעת המועד לכך.
4.שאלה נוספת של הפונה הינה האם חובה להמציא עותק הבקשה לצד שכנגד לאחר הגשתה ולפני קבלת החלטה כלשהי ע"י בית המשפט. אם אכן כך הם פני הדברים אזי מהו פרק הזמן מהגשת הבקשה, שבמסגרתו ראוי לבצע את ההמצאה?

עמדת ועדת האתיקה:

1.הועדה הודיעה לפונה כי לאור האמור בתקנה 240 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- על עורך הדין להמציא לצד שכנגד כל בקשה שהוגשה.

2.אם עורך הדין סבור כי ייגרם נזק ע"י ההמצאה, יש צורך לפנות ולבקש רשות מבית המשפט שלא לבצע המצאה מיידית לפני מתן ההחלטה בה.

3.עורך דין הפועל שלא בהתאם לתקנות פוגם בחובתו לסייע לבית המשפט לעשות משפט ויכול שיהא בהתנהגותו משום עבירות אתיקה נוספות.
(27393)

האם עורך דין שעבד בעבר כשכיר במשרד עורכי דין

עוה"ד ולקוחו

השאילתא:
1.בין השנים 1994-1998 עבד עורך הדין הפונה כעורך דין שכיר במשרד עורכי דין אשר ייצג חברה קבלנית שמכרה דירות כשהמשרד ערך את החוזים וגבה שכר טרחה מרוכשי הדירות וכן טיפל גם ברישום הדירות ע"ש הרוכשים כשהליכים אלו טרם נסתיימו עד היום.
2.בשנת 1998 פרש עורך הדין הפונה מהמשרד שעבד בו כאמור ובשנת 2000 הוגשה תביעה כנגד החברה הקבלנית ע"י רוכשי דירות בגין ליקויי בנייה.
3.השאלה כיום הינה האם רשאי עורך הדין הפונה לייצג כיום את החברה הקבלנית בתביעה שהוגשה כנגדה בגין ליקויי בנייה.

עמדת ועדת האתיקה:

הועדה סבורה כי רשאי עורך הדין הפונה לייצג את החברה הקבלנית בתביעה שהוגשה נגדה בגין ליקויי בנייה כל זאת בתנאי שאכן לא טיפל עורך הדין לחלוטין ולא היה מעורב כלל בטיפול בחברה הקבלנית בעסקות מכר הדירות לאותם רוכשים שהגישו את התביעה נשוא פנייתו לוועדה.

(27330)


 

האם עתירה המוגשת ע"י עורך דין בשם לקוחותיו

עוה"ד ועמיתו למקצוע

עובדות המקרה:
1.לעורכת דין (להלן "הפונה") פנו לקוחות שהינם בעלים של מספר דירות בבקשה לייצגם כנגד עורך דינם לשעבר.
2.נשוא התובענה הינה בקשה לקבל חומר משפטי ובעיקר יפויי כוח כלליים וכן יפויי כוח בלתי חוזרים עליהם חתמו הלקוחות לטובת עורך דינם לשעבר. כסעד זמני עיקרי הם מבקשים כי יינתן צו מניעה המונע כל אפשרות שימוש ביפויי הכוח לגבי הדירות שבבעלותם וכן כי תירשם הערה מתאימה בפנקס המקרקעין.
3.נימוקי העתירה הינם מצבו של עורך דינם לשעבר לרבות הפסקת עבודתו, הסתתרותו מנושיו ומעשיו בחודשים האחרונים אשר, לכאורה, מעלים חששות כי ייתכן ועשה שימוש ביפויי הכוח למטרותיו הוא (כגון מכירה או שעבוד הדירות לצד ג' שלא עפ"י הוראות הלקוחות).
4.הפונה מסרה לוועדה כי פנתה בכתב, בטרם הגשת התובענה כנגד עורך הדין לשעבר לקבלת תגובתו אולם חרף הבטחת מזכירתו כי "תקבל תשובה" לא נמסר לה החומר המבוקש כדלעיל במשך כחודש ימים וכשעורך הדין האמור השיב לפונה כי "החומר" נמצא בארכיב והוא מתקשה באיתורו.
5.עורכת הדין הפונה מבקשת לקבל את עמדת הועדה האם יש פגם בבקשתה לבית המשפט לצו מניעה כנגד עורך הדין שייצג בעבר את לקוחותיה דהיום, בנסבות המקרה - ובמיוחד לאור העובדה שמדי פעם בפעם קיימים פרסומים בעיתונות לגבי בקשות לצווי מניעה זמניים וייתכן כי תוכן העתירה וזהות עורך הדין יפורסמו ללא בקשת הפונה וללא כל פנייה לעיתון מטעמה.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה הודיעה לפונה כי במידה והינה סבורה כי במישור האזרחי קיימת עילה להגשת התובענה - ואין הועדה מביעה דעה על כך במקרה זה - הרי אז אין מניעה אתית להגשת התובענה כנגד עורך הדין לשעבר של לקוחותיה.
(27581)

כיצד על עורך דין לנהוג כשמתברר לו כי לקוחו שינה על דעת עצמו פרטים בתצהיר ?

עוה"ד ולקוחו

השאילתא:
1. לוועדה פנה עורך דין והודיע כי בעניין מסוים בעל משמעות כלכלית ניכרת הגיש בקשה בכתב בצירוף תצהיר מטעם הלקוח לבית המשפט באופן אישי וכשעותק הימנה מסר גם ללקוח על מנת שימסור אותה לצד שכנגד.
2.ללא ידיעתו של עורך הדין ביצע הלקוח מיוזמתו שינויים בבקשה ובתצהיר וזאת עשה, ככל הנראה, באמצעות סריקה של הבקשה והתצהיר תוך שהוא מוסיף בהם סעיפים, גורע סעיפים ומצרף נספחים נוספים.
3.את הבקשה "המתוקנת" מסר הלקוח לצד שכנגד וכן שינה בהתאם את הבקשה והתצהיר שכבר הוגשו על ידי עורך הדין לבית המשפט - כשהוא עושה זאת תוך כדי החלפת הבקשה והתצהיר המקוריים באלו "המתוקנים" בפועל - כך שבפני בית המשפט מצוייה כעת בקשה שאינה חתומה ע"י עורך הדין ותצהיר שבו קיים הדף האחרון של התצהיר המקורי ושבו אישר עורך הדין את חתימתו.
4.רק לאחרונה ולאחר כחודש ימים ממועד הגשת הבקשה סיפר הלקוח לעורך הדין כי ללא ידיעתו הוסיף נספחים לבקשה וכן התברר לעורך הדין מבדיקה וצילום של הבקשה והתצהיר בבית המשפט כי אכן הוספו ונגרעו סעיפים כאמור.
5.עורך הדין מבקש את הנחיית ועדת האתיקה כיצד לנהוג כדלקמן:
א. האם על עורך הדין כקצין בית המשפט לדווח לבית המשפט ולצד שכנגד כי הבקשה והתצהיר שבפניהם אינם מקוריים?
ב. אם אכן כך הם הדברים האם עליו לדווח ובאם יעשה כן - אם אין בכך הפרה של החיסיון, אם אכן הוא קיים במקרה זה של יחסי עורך דין - לקוחו
ג. אם עליו לדווח כיצד עליו לבצע זאת בדרך שלא תפגע בעניינו של הלקוח?
ד. כיצד על עורך הדין להימנע מפגיעה כשהלקוח עלול לטעון כלפיו כי בדיווחיו, כאמור, גרם לו נזק לבקשה שהוגשה לבית המשפטן
ה. אם עמדת הועדה תהיה שאין עליו לדווח כיצד יוכל לנמק בפני בית המשפט התפטרות מהתיק באופן שלא יפגע בלקוח תאו בחיסיון, אם אכן הוא קיים?

עמדת ועדת האתיקה:
1.הועדה סבורה כי על עורך הדין החובה להסביר את חומרת העניין ללקוח ובאם הדבר ניתן ראוי לפנות בהסכמת הלקוח לבית המשפט ולהסביר לו את אשר אירע לרבות הגשת בקשות מתאימות בנושא לבית המשפט.
2.אם הלקוח יסרב לנקוב בסעיף 1 לעיל על עורך הדין להתפטר מייצוגו.
3.הועדה סבורה שעל עורך הדין לדווח, בכל מקרה, על העניין נשוא הפנייה לבית המשפט.
4. בהערת אגב יצוין כי מסירה של מסמכים משפטיים לצד שכנגד, אינה חייבת דווקא להתבצע ע"י הלקוח.
(27477)

 

עורך הדין והאיסור לעסוק במסחר

עיסוקים אסורים/נוספים
המותר לעורך דין לעבוד כסמנכ"ל של חברה מסחרית?
השאילתא:
1.עורכת דין שהוסמכה לאחרונה עובדת כיום כסמנכ"ל של חברה העוסקת בעסקאות "טרייד אין" של מכוניות מדגמים שונים כשעיקר עיסוקה הוא קניית רכבים משומשים מלקוחות המזמינים רכבים חדשים ומכירתן באולם תצוגה של החברה.
2.תיאור התפקיד כולל ניהול כוח אדם, גיוס עובדים והדרכתם, טיפול ביחסי ציבור ופרסום וכן אדמיניסטרציה גבוהה לרבות ניהול הפעילות השוטפת בחברה, כשהיא גם רותמת ידיה במכירות ומסייעת למכור רכבים ללקוחות החברה המגיעים לאולם התצוגה.
3.מעבר לאמור לעיל פעולתה "המשפטית" היחידה הינה שיגור מכתבי התראה ללקוחות שאינם עומדים בתנאי ההסכם וכן גם עוסקת באימות חתימת עובדי החברה על תצהירים לצרכי ביטוח וכדומה. אין היא מנהלת מו"מ כעורכת דין החברה ואין כל ייצוג משפטי על ידיה בפני הערכאות.
4.עורכת הדין מעוניינת לקבל חוות דעת הועדה האם מדובר במקרה זה בעיסוק האסור על עורך דין ובאם כך הם פני הדברים היא תגביל את חברותה בלשכת עורכי הדין.
5.עוד שואלת עורכת הדין האם באפשרותה להמשיך ולחתום בצד שמה את התואר עורכת דין וכן האם היא יכולה לאמת חתימתם של עובדי החברה על תצהירים.

עמדת ועדת האתיקה:
1.הועדה הודיעה לפונה כי עורך דין אינו רשאי לעסוק במסחר.
2.נוכח האמור לעיל אין היא רשאית לעסוק במסחר כמתואר על ידיה בפנייתה לוועדה וזאת כל עוד לא הוגבלה חברותה בלשכת עורכי הדין.
3.הועדה מוצאת לנכון להעיר לפונה כי אם תגביל את חברותה בלשכת עורכי הדין אין היא רשאית במהלך תקופת ההגבלה לעשות כל פעולה שיוחדה לעורך דין וכמובן שלא לאמת חתימות וכן אין היא רשאית לעשות שימוש בתואר עורך דין לצורך עיסוקה.
(27282)

מתי מותר לעורך דין להתמנות ככונס ננסים לביצוע פסק דין?

עוה"ד ולקוחו

עובדות המקרה:
1.עורך דין פנה לועדת האתיקה ומסר כי ייצג לקוח בתביעה משפטית בבית המשפט.
2.משלא הוגש כתב הגנה ניתן פסק דין שבמסגרתו התמנה ככונס נכסים לצורך ביצוע עסקת מקרקעין בין הצדדים.
3.לאחר זמן הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק דין ועורך הדין הגיש בהקשר זה תצהיר עדות.
4.עורך הדין גם התפטר מייצוג הלקוח ועורך דין אחר קיבל את הייצוג בתיק.
5.לבסוף הושגה בתיק האמור פשרה לפיה הושהה פסק הדין לחצי שנה - על מנת לאפשר לנתבע להסדיר עניינים שונים שהתחייב להסדיר ובמידה שלא יסדירם יושב פסק הדין על כנו.
6.התברר כי הנתבע לא הסדיר את אותם עניינים במסגרת מחצית השנה שהוסכם עליה.

השאילתא:
האם על עורך הדין לקבל על עצמו את כינוס הנכסים ולפעול בתיק או שמא מתן עדותו בתיק, כמבואר לעיל, מחייבת אותו להודיע לעורך הדין המייצג כיום את לקוחו לשעבר כי עליו לבקש להתמנות ככונס נכסים במקומו.

עמדת ועדת האתיקה:
הועדה הודיעה לעורך הדין הפונה כי לדעתה בנסיבות המיוחדות של המקרה הינו רשאי לקבל על עצמו את כינוס הנכסים.

(27790)

 

סוגית שכ"ט עו"ד כשהלקוחה מסרב לשלמו

עוה"ד ולקוחו

השאילתא:
א. עורכת דין ערכה הסכם שכר טרחה בכתב שבו נקבע כי הלקוח ישלם עבור הכנת שתי תביעות סך של 5,000 5 בצרוף מעיים וכן ישלם עבור כל דיון בביהמ"ש סך של 500 % + מע"מ.
ב. באשר לסיכומים לא נכתב בהסכם שכר הטרחה מאומה.
ג. הלקוח מסרב לשלם עבור הסיכומים שהינם מסובכים ביותר נוכח מורכבות התיק.
ד. עורכת הדין מבקשת לקבל הנחייה כיצד עליה לפעול.

עמדת ועדת האתיקה:
1.מאחר שנושא הסיכומים לא זכה להתייחסות כלשהי בהסכם שכר הטרחה מציעה - הועדה כי שאלת התשלום תוכרע בפני בורר דן יחיד אשר ימונה ע"י הועדה ובכפוף להסכמת כל הצדדים.
2.אם רעיון הבוררות אינו מקובל הרי ביכולתה של עורכת הדין להשלים את הטפול בתביעות ולתבוע את יתרת שכר טרחתה בדרכים המקובלות
3.עורכת הדין רשאית לבקש מבית המשפט להתפטר מהייצוג אם היא מוצאת לנכון לעשות זאת.
4.האפשרויות דלעיל הינן לגיטימיות כולן מבחינת הפן האתי ואין בעמדתנו זו משום נקיטת עמדה או התייחסות לפן החוזי - הסכמי על השלכותיו.

(26845)

 

הקלטת עורך-דין - תחום החבות

פסיקה משמעתית

הכרעה-דין
תמצית העובדות
הנאשם עבד כעו"ד שכיר אצל המתלונן, עו"ד (להלן: "המתלונן") במשך כשלושה חודשים, למן חודש אוגוסט 1998 ועד לחודש אוקטובר 1998.
בין הנאשם והמתלונן נתגלעה מחלוקת בנוגע לניכוי מס בריאות, בסך של 208.5 ש"ח לחודש, ממשכורתו של הנאשם. המחלוקת הייתה בשאלה האם הוסכם בין הנאשם והמתלונן בראיון העבודה שנערך לנאשם כי מס הבריאות ינוכה משכר ה"נטו" (כלומר על הנאשם לשאת במס זה) או שמא סוכם כי מס הבריאות ינוכה משכר ה"ברוטו" (כלומר על המתלונן לשאת במס זה).
נוכח המחלוקת הנ"ל, הקליט הנאשם שיחה שנערכה בינו ובין המתלונן בסופו של יום עבודה, בתאריך 21.10.98, וזאת בלא ידיעתו של המתלונן.
תמליל ההקלטה הנ"ל הוגש כראייה בתביעה שהגיש הנאשם כנגד המתלונן בבית הדין לעבודה (תיק מס' 15/13191/98).
בגין מעשים אלה הועמד הנאשם לדין משמעתי וב"כ הקובל מאשימו בעבירה של הקלטת עו"ד אחר ללא ידיעתו, שהינה עבירה לפי סעיף 22 (א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו - 1986 (להלן: "הכללים"), וכן עבירה של שימוש בהקלטה שנעשתה תוך הפרת סעיף 22 (א) לכללים הנ"ל על פי סעיף 22 (ג) לכללים.
כמו כן מאשים ב"כ הקובל את הנאשם בעבירה של התנהגות הפוגעת בכבוד מקצוע עריכת דין, ועבירות של התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין, על פי סעיפים 53, 61 (1) ו61- (3) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961- (להלן: "החוק").

טענה מקדמית של הנאשם
בטרם נכנס לדיון בשאלה האם התנהגותו של הנאשם מהווה הפרה של כלל 22 לכללים או שמא זו התנהגות הפוגעת בכבוד המקצוע ואיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין, שומה עלינו ליתן את נימוקינו לדחיית טענתו המקדמית של הנאשם אשר הועלתה על ידו בדיון שנערך ביום. 10.7.00
טענת הנאשם הייתה כי הקובלנה הוגשה כשמונה חודשים לאחר שהומצאה תלונת המתלונן לידיו. סעיף 3א' לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב - 1962 (להלן: "כללי סדר הדין") קובע כי החלטת הקובל להגיש או לא להגיש קובלנה תינתן תוך 90 יום מהתקופה שנקבעה בסעיף, 2 זולת אם קיימות נסיבות המצדיקות שיהוי ושנומקו ויודעו למגיש התלונה. סעיף 2 לכללי סדר הדין קובע כי עורך הדין הנילון ישיב על התלונה תוך 14 יום מיום שהומצאה לו ומשעברה תקופה זו רשאי הקובל להגיש קובלנה אף אם לא השיב עורך הדין. הנאשם טען כי משהוגשה הקובלנה לאחר שמונה חודשים מיום שהומצאה התלונה לידיו עבר הקובל לכאורה על המועדים שבסעיפים 2, 3א' לכללי סדר הדין כיוון שהיה עליו להגיש את הקובלנה בתוך 90 יום מתשובת הנילון לתלונה.
בדיון שנערך ביום 10.7.00 דחינו טענה זו ולהלן נימוקינו:
כלל 3א' לכללי סדר הדין קובע כדלהלן:

"החלטת הקובל להגיש קובלנה או לא להגיש תינתו תוך 90 יום מתום התקופה שנקבעה בסעיף, 2 זולת אם קיימות נסיבות המצדיקות שיהיו ושינומקו ויודעו למגיש התלונה".

מטרת כלל 3א' הינה לשמור על אינטרס המתלונן כי פנייתו תטופל ברצינות ובזריזות הראויות. ניתן ללכוד על מטרה זו מהסיפא של כלל 3א' המטיל על הקובל את החובה לשלוח למתלונן הודעה על נסיבות המצדיקות שיהוי בהחלטתו. למתלונן - נאמר, לעורך הדין שכלפיו מופנית הקובלנה - לא נאמר.
פרוש זה של כלל 3א' הינו סביר באשר כל פרוש אחר, כגון זה שניתן על ידי הנאשם, אינו סביר כיוון שמביא לכך שכלל 3א' יוצר התיישנות בעבירות משמעת.
כידוע, אין התיישנות בעבירות משמעת. המחוקק, אשר הסמיך את המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין להתקין כללים, בין היתר בנוגע לסדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים, לא מצא לנכון לקבוע התיישנות בעבירות משמעת. אין זה סביר להניח כי המחוקק יסמיך את המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לקבוע בכללי סדר הדין מגבלות התיישנות כאלה. קביעת מגבלת התיישנות הינה יסודית, משמעותית ורבת חשיבות ואין להעלות על הדעת שהמחוקק השאירה למתקין הכללים.
זאת ועוד, מועד ההתיישנות נקבע, בדרך כלל, מיום המעשה או מיום האירוע, ולא ייתכן כי תקופת ההתיישנות תקבע מיום הקובלנה או ממועד מתן הודעה לעורך הדין.
וראה לעניין זה את פסק הדין המנחה בסוגיה, על"ע 14/83 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל-אביב נ' זאב קובלר, עו"ד, פ"ד לח (2), 207. 211-212
וכן המלומד, שגב בספרו אתיקה מקצועית של עורכי דין, חלק א' בעמ'. 58

טענות ב"כ הקובל
ב"כ הקובל בסיכומיו ממקד את טענותיו בשאלה האם יש להחיל את הוראות כלל 22 לכללים גם במקום שמדובר בעו"ד שכיר ובמעבידו עוה"ד, וזאת בהתאם להנחיותינו.
ב"כ הקובל טוען כי על פניו, איסור הקלטת "עו"ד אחר" אינו מוגבל בתנאים ו/או בסייגים, הוא חל על כל עו"ד באשר הוא עו"ד ונכנס לתוקף ברגע שנודע כי המוקלט הוא עו"ד.
על חשיבותו הגדולה של איסור ההקלטה בעיני מתקין הכללים ניתן ללמוד מכך שייחד לאיסור זה פרק נפרד וזאת בשעה שאיסורים אחרים נכללו בפרקים המאגדים איסורים וחובות במעגלים שונים של עו"ד, כגון יחסי עו"ד - לקוח ויחסי עו"ד ועמית למקצוע. מכך מסיק הוא כי לאיסור ההקלטה יש לימן פרשנות מרחיבה אשר כוללת בחובה איסור על עו"ד שכיר להקליט את מעבידו עוה"ד.


עוד רואה ב"כ הקובל מקום לפרשנות מרחיבה של האיסור בשל שיקולי מדיניות של עו"ד - לקוח. אין לאפשר לעו"ד שכיר להקליט את מעבידו עוה"ד שכן במצב כזה קיימת סכנה בשני מישורים:
1.סכנת הקלטה של מטרייה חיסוייה. עו"ד עלול להקליט אינפורמציה החסויה על פי חיסיון עו"ד לקוח.
2.סכנה לפגיעה באמון אשר אותו רוכשים הלקוחות לעו"ד. אם ידעו הלקוחות כי דברי עורך דינם עשויים להיות מוקלטים וכתוצאה מכך עלולים להיחשף סודותיהם, יפגע האמון אותו רוכשים הלקוחות לעו"ד.
ב"כ הקובל רואה גם מקום לפרשנות מרחיבה בשל שיקולי מדיניות בדבר יחסי עו"ד ועמיתו למקצוע. ב"כ הקובל רואה בנאשם ובנילון עו"ד שבחרו לייצג את עצמם (בין היתר משום שייצגו עצמם בדיון שנערך בבית הדין לעבודה) ובמצב דברים זה יש לפרש את השיחה שהוקלטה כשיחה שהוקלטה בעת מו"מ בין עו"ד בניסיון להביא לסיום הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, ומכאן שתוכן השיחה חסוי.
לחלופין, ואם לא תתקבל פרשנותו זו לכללים, רואה ב"כ הקובל בהקלטת השיחה על ידי הנאשם התנהגות הפוגעת במקצוע עריכת דין ושאיננה הולמת את המקצוע.
ב"כ הקובל סבור כי התנהגותו של הנאשם מהווה התנהגות חריגה, לא מרוסנת וכי יש בה כדי לשבש את מרקם היחסים שבין עורכי הדין ומכאן שהיא פוגעת בכבוד המקצוע ואיננה הולמת אותו.
ב"כ הקובל סבור כי נקיטה בצעד הקיצוני של הקלטת עו"ד עמית איננה פרופורציונאלית למידת הפרובוקציה בנסיבות המקרה ולכן מהווה עבירה אתית:
א. המחלוקת בין הצדדים נסבה על סכום נמוך (כ600-ש"ח).
ב. טענות הנאשם בדבר זיוף לכאורה שביצע הנאשם לא התקבלו בבית הדין לעבודה.
ג. התנהגות הנאשם מהווה חוסר זהירות קיצוני כלפי לקוחות המשרד והנזק הטמון בחשיפת המטרייה החסויה אינו עולה בקנה אחד עם הפגיעה בנאשם.

טענות הנאשם
עורכי הדין מתפקדים בכובעים רבים במקביל: כעורכי דין, כעובדים, כמעבידים, כעובדי ציבור, כאזרחים פרטיים. בכל מישור (כובע) שכזה נתונות לו לעורך הדין זכויות וחובות. חלק מהחובות מיוחדות למישורים ספציפיים בלבד. כזה הוא כלל 22 אשר אין ליתן לו פרשנות רחבה ובלתי מוגבלת. פרשנות מרחיבה ללא כל סייג וגבולות תסתור את תכליתו של כלל 22 ותהווה גזרה שאין ציבור עורכי הדין יכול לעמוד בה. למשל, עו"ד חוקר משטרה יעבור עבירה אתית כאשר יחקור עו"ד הקשור בעבירה והחקירה תוקלט מבלי ליידע את הנחקר על מנת למנוע ממנו לשבש הליכי חקירה. או עו"ד העורך אירוע חברתי אליו מוזמנים עו"ד נוספים, ובכלל זה יתכן מצב שבו עו"ד שהוא מעביד עורך אירוע חברתי לעובדיו עורכי הדין, יעבור עבירה אתית אם יקליט את האירוע מבלי לידע את עוה"ד המשתתפים באירוע.
לדעת הנאשם יש לפרש את כלל 22 בצורה מהותית ולא דווקנית באופן שתאפשר את הגשמת תכלית חקיקתו. לשונו של כלל 22 מכוונת אל עורך הדין בכובעו כעו"ד, בייצגו
לקוח אל מול עורך דין אחר המייצג לקוח במסגרת עיסוקו כעורך דין.
איסור הקלטת עו"ד אחר נועד להגן על האינטרס של הלקוח ונועד לאפשר לעורכי הדין המייצגים את הצדדים להידבר בינהם ללא חשש על מנת להשיג את מטרת הייצוג המיטבי של לקוחותיהם.
את כלל 22 יש לפרש פרשנות סבירה. פרשנות בלתי מוגבלת שלא תביא להיעדר סבירות היות ועורכי דין רבים יעברו עליו חלקם מכוח תפקידם וחלקם בלא ידיעתם.
יש לפרש את כלל 22 כך שיחול על עורך דין אחר בכובעו כעורך דין, דהיינו בשעת עיסוקו כעורך דין, כאשר הוא מודע לכך כי הוא מקליט עורך דין אחר או לקוח.
במקרה דנן, השיחה שהוקלטה עסקה במישור יחסי העבודה שבין הנאשם והמתלונן, עסקה ספציפית בעניין שכרו של הנאשם, דהיינו נערכה בכלל מחוץ למישור עריכת הדין ובמנותק ממנו. השיחה לא עסקה בעריכת דין, לא עסקה באופי עבודתו של הנאשם אצל המתלונן או בתוכנה, לא עסקה בלקוחות ולא היה סיכון שיפגע מישהו.
עוד טוען הנאשם כי בסיכומיו מבקש ב"כ הקובל להרשיעו בסעיפי חוק שלא צוינו בכתב הקובלנה היות ובכתב הקובלנה צוינו מספרי סעיפים אולם לא צוין שם החוק. לחלופין טוען הנאשם כי בכתב הקובלנה לא צוין כי העבירות על פי החוק הינן חלופיות לעבירות על פי הכללים ולכן לא ניתן לטעון זאת בסיכומי ב"כ הקובל משום שבעצם כך מייחס ב"כ הקובל לנאשם עבירות חופפות בגין אותה פרשת עובדות.

כלל 22 - הפרשנות הראויה
כלל 22 קובע כדלקמן:
(א) לא יקליט עורך דין שיחה עם לקוחו או עם עורך דין אחר, אלא בידיעתם.
(ג) עורך דין המקליט דיון בבית המשפט יודיע על כך לבית המשפט.
(ג) לא יעשה עורך דין שימוש בהקלטה שנעשתה תוך הפרת סעיף זה".
השאלה העומדת כאן לדיון הינה כיצד יש לפרש את כלל 22 (א) לכללים, האם יש לפרשו כלשונו, וזו תהיה פרשנות מרחיבה המכניסה לגדרו כל אירוע של הקלטת עו"ד על ידי עו"ד אחר ללא ידיעתו או שמא יש ליתן לכלל 22 נא) פרשנות "סבירה" וזו תהיה פרשנות המצמצמת את תחולתו של הכלל למצבים של הקלטה במסגרת עבודת עורכי הדין בכשירותם כעורכי דין.
אם נמקד את השאלה, הדיון כאן עוסק במשמעות הדיבור "עורך דין אחר" שבסעיף 22 (א) לכללים.
המצב שקדם לחקיקה:
עמדת הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בעניין הקלטות לפני חקיקת כלל 22 הייתה כי זוהי התנהגות שאינה הולמת את המקצוע ואינה מתיישבת עם האתיקה המקצועית.
ראה המלומד זר, בספרו אתיקה מקצועית של עורכי הדין עמ' 108 (להלן: "זר").
לאחר חקיקתו של כלל, 22 לא עלתה עדיין סוגיה כגון זו בפסקי דין שניתנו בידי בתי משפט או בתי דין, אולם הסוגיה עלתה בפני ועדת האתיקה באמצעות שאילתות שהופנו אליה.
כך למשל, החליטה ועדת האתיקה כי יש ליתן פרשנות מרחיבה לכלל 22 לכללים ולהחילו גם על פקידות ומתמחים במשרד עורך הדין במובן זה שהאיסור על הקלטת עורך דין עמית ללא ידיעתו חל גם על הקלטת עובדי משרדו של עורך הדין ובכלל זה מתמחים ופקידות שכן כל אלה הם בבחינת זרועו הארוכה של עורך הדין.

(עט ואתיקה, גיליון, 32 אוקטובר 1993).

ועדת האתיקה סברה כי אין לצמצם את תחולתו של כלל 22 לכללים והכלל יחול אף במצבים שבהם בין עורכי הדין נוצרו יחסי מזיק - ניזוק (בתחום האזרחי) או יחסי עבריין קורבן (בתחום הפלילי). נדחתה הטענה כי יש להחיל את כלל 22 אך ורק בקשר עם עבודתו המקצועית על עורך הדין.
(עט ואתיקה, גיליון 38, פברואר 1996) ולבסוף, עמדת ועדת האתיקה בשאלה הדומה למקרה זה, שהובאה בסיכומי ב"כ הקובל ולפיה עו"ד שכיר אינו רשאי להקליט את מעבידו עורך הדין, במסגרת יחסי עובד מעביד, לצורך הפרכת שקריו של המעביד בעת דיון בבית הדין לעבודה.
(עט ואתיקה, גיליון 54, יולי 1999)

יצוין כי לעמדת ועדת האתיקה אין תוקף של הלכה מחייבת בדומה להלכה של בית משפט ואין היא באה אלא להציג את עמדתה של הועדה באשר למצב האתי במקרה נתון ולהדריך את הפונה כיצד לפעול.
בכל הכבוד הראוי, הפרשנות המרחיבה אשר הוצגה לעיל איננה מקובלת עלינו.
מקובלת עלינו טענתו של הנאשם כי הפרשנות של כלל 22 צריכה להיות מהותית ולא דווקנית, תכליתית ולא כללית. יש לפרש את הכלל באופן אשר יאפשר את הגשמת מטרתו.
אכן, על פניו הביטוי "עורך דין אחר" שבסעיף קטן א' לכלל 22 אינו מוגבל ועל פי לשונו ניתן לפרשו פרשנות מרחיבה כך שיחול על כל קשת המצבים בהם מתפקד עורך הדין. פרשנות זו תחטיא את תכלית החקיקה של כלל 22.
עורכי דין מתפקדים בכשירויות שונות: לעיתים הם מתפקדים בכשירותם המקצועית כעורכי דין, לעיתים הם מתפקדים בכשירותם כעובדים וכמעבידים, לעיתים הם מתפקדים בכשירותם כעובדי ציבור וכולם מתפקדים בכשירותם כאזרחים.
קשה לקבל את הטענה כי את הכלל בדבר איסור הקלטה יש להחיל "אוטומטית" ובכל אחת מן הכשירויות השונות שבהן פועל עורך הדין. זו לא הייתה מטרת המחוקק בחקיקת כלל 22.
איסור הקלטת הלקוח או עורך דין אחר נועד להגן על האינטרס של הלקוח, נועד למנוע גילוי סודותיו, נועד לאפשר לו להתייעץ עם עורך הדין שלו בגילוי לב וללא חשש על מנת שיוכל לקבל שרות מיטבי ונועד לאפשר לעורכי הדין המייצגים את הצדדים להידבר ביניהם ללא חשש על מנת להשיג את מטרת הייצוג המיטבי של לקוחותיהם. היינו, האיסור בא כדי להגן על עורך הדין ולקוחו במסגרת פעילותו המקצועית של עורך הדין למען לקוחו.
איננו סבורים כי כוונת המחוקק הייתה כי כלל 22 יחול במסגרת יחסי עובד - מעביד כאשר העובד והמעביד הינם שניהם עורכי דין. פרשנות שכזו תהיה פרשנות מלאכותית ומאולצת המחטיאה את תכלית החקיקה. פרשנות שכזו תוביל למצב שבו עורך דין שהוא עובד שכיר במשרד עורך דין מופלה לרעה לעומת כל עובד אחר במשרד שאינו עורך דין או מתמחה.
אליבא דכל הדעות, אם פקידת עורך הדין תקליט אותו במסגרת יחסי עובד - מעביד שביניהם אין בכך פסול. מדוע אם כן צריך הדבר להיות פסול כאשר עורך הדין השכיר מקליט את מעבידו עורך הדיך במסגרת יחסי עובד מעביד שבניהם ? הרי אם המעביד לא היה עורך דין גם בכך לא היה פסול.
יש להבחין בין המצב המסוים שארע במקרה זה אשר בו לא הייתה סיטואציה של עו"ד מול עו"ד אלא ויכוח בין עובד למעבידו בסוגיית השכר דבר שאינו קשור לכשירותם כעורכי דין כלל לבין המצב הקלאסי בו עורכי הדין עומדים זה מול זה בייצגם את לקוחותיהם בכשירותם כעורכי דין.
אשר לטענת ב"כ הקובל כי יש ליתן פרשנות מרחיבה לכלל 22 בשל שיקולי מדיניות של הגנה על יחסי עו"ד לקוח:
ראשית, הסכנה של הקלטת מטרייה חסויה בעת הקלטת שיחה במסגרת יחסי עובד - מעביד אינה קרובה למציאות וודאי שאינה מצדיקה שלילת זכותו של עורך הדין השכיר להיאבק על צדקתו וטענה זו מתחזקת לאור הטענה בדבר אפליה כפי שנזכר לעיל. כלום, אם תקליט פקידה את מעבידה עורך הדין אין סכנה לחשיפת סודות הלקוח ?
שנית, אין אנו רואים, בכל הכבוד הראוי, כיצד אי החלת הכלל בדבר איסור הקלטה ביחסי עובד - מעביד תפגע באמון שרוכשים הלקוחות לעורכי הדין. כל עוד הדבר אינו קשור ללקוח, לא יפגע גם אמון הלקוח.
אשר לטענת ב"כ הקובל כי יש ליתן פרשנות מרחיבה לכלל 22 בשל שיקולי מדיניות בדבר יחסי עוה"ד ועמיתו למקצוע: פרשנות ב"כ הקובל ולפיה יש לפרש את השיחה שהוקלטה כמו"מ בין עורכי דין בניסיון להביא לסיום הסכסוך מחוץ לכותלי בית הדין ומכאן שתוכנה חסוי הינה פרשנות מאולצת ומנותקת לחלוטין ממצב הדברים לאשורו.
במקרה הזה ה"לקוח" ועורך הדין חד המה. על איזה חיסיון עו"ד לקוח יש להגן כאן ?
ב"כ הקובל רואה בשיחה מו"מ בין עורכי הדין אולם ניתן לראות בה גם מו"מ בין ה"לקוחות" בינם לבין עצמם ועל מה יש להגן כאן ?
את הכללים יש להפעיל בצורה סבירה וראויה ולא בצורה מלאכותית ומאולצת המטילה איסור מקום שאין כל תכלית לכך.
בנסיבות המקרה השיחה שהוקלטה הייתה שיחה בין מעביד לעובדו אשר שניהם במקרה גם עורכי דין ואין לראות בה בשום פנים ואופן מו"מ בין עו"ד המייצגים לקוחות ומכך להסיק שיש מקום לחיסיון.
לאור כל האמור לעיל, אנו בדעה כי הקלטת הנאשם את המתלונן נעשתה בכשירותם כעובד ומעביד ובמסגרת יחסים אלה, ללא כל קשר לפעילותם המקצועית וללא כל קשר ללקוחות משרד המתלונן. בנסיבות אלה אין מקום לתחולתו של כלל 22 לכללים.
לפיכך יש לזכות את הנאשם מעבירה על כלל 22 (א) ומשכך יש מקום גם לזכותו מעבירה על כלל 22 (ג) לכללים.
עבירות על סעיפים, 53 61 (1) ו- 61 (3) לחוק
ב"כ הקובל מבקש להרשיע את הנאשם בעבירות של התנהגות הפוגעת במקצוע עריכת דין, ואשר איננה הולמת את מקצוע עריכת הדין.
סעיף 53 לחוק קובע כדלהלן:
"עורך דין ישמור על כבוד המקצוע של עריכת-דין ויימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע".
סעיף 61 לחוק קובע כדלהלן:
"אלה עבירות-משמעת:
(1) הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך-דין בקשר למקצועו;
(2)הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 109;
(3) כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין".
סעיפים אלה הינם סעיפי "סל" או עבירות "סל" אשר ניתן לעשות בהם שימוש בהעדר הוראה ספציפית לכל עבירה. ניתן לעשות בהם שימוש גם במצבים בהם יש הוראה ספציפית לעבירה מסוימת אך התנהגות הנאשם לא נכנסת לגדר אותה עבירה.
המלומד זר בספרו בעמ' 187 אומר על כך כי:
"סעיף 61 (3)קובע (צ"ל קובע - ביה"ד) כעבירת משמעת
"כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין".
השאלה היא מהו המעשה או המחדל המהווה עבירת משמעת. המחוקק השאיר לבתי-הדין המשמעתיים, לבית-המשפט ולמוסדות הלשכה לקבוע זאת.
ניתן לומר כי סעיף זה יוצר "עבירת מסגרת" (סעיף 35 לפקודת הנזיקין) ועל בתי-הדין לקבוע מתי מעשה או מחדל מהווה עבירת משמעת. פסיקה תחיקתית זו קובעת נוראות התנהגות המחייבות את עורך-הדין. כל עבירת משמעת לפי סע' 61 (3) מהווה גם עבירה בניגוד לסעיף 53 לחוק לשכת עורכי-הדין.
המחוקק נקט בסעיף 62 (3) בלשון כללית ורחבה. למרות זאת אין האיסורים הקבועים והמשתמעים ממנו נעדרי תחומים וצורה. יוכיחו זאת ההלכות העקרוניות שנקבעו בבתי-הדין המשמעתיים ובית-המשפט העליון, אשר יש בהן יציקת תוכן וקביעת נורמות בדבר התנהגות הראויה של עורכי-הדין".
הנאשם מבקש לדחות את האישומים בסעיפים אלה בשתי טענות סף:
1.בקובלנה שהוגשה על ידי הקובל נפל פגם שכן לא צוין בה שם החוק שעל פיו מואשם הנאשם (צוינו רק מספרי הסעיפים).

2.אין זה מן הראוי להרבות בעבירות בשל פרשה אחת ובמיוחד ראוי להימנע מלייחס שורה של עבירות חופפות בשל אותה פרשה.
לגופם של האישומים, חוזר הנאשם על טענתו כי לשיחה שהוקלטה אין קשר לעריכת דין.
לטענת הסף הראשונה של הנאשם נאמר כי ראשית ב"כ הקובל חוזר על סעיפי האישום הללו בסיכומיו תוך ציון שם החוק הרלוונטי. שנית, רואים אנו באי ציון שם החוק בכתב הקובלנה (תוך ציון מספרי הסעיפים) טעות קולמוס אשר אינה יורדת לשורשו של עניין. זהו פגם טכני ותו לא ולא נגרם בעטיו כל עוול או עיוות דין לנאשם שכן לכל ברור למה הייתה הכוונה באישומים אלה.
לטענת הסף השנייה של הנאשם, נאמר כי ראשית אין זה נכון שאין ניתן לייחס מספר עבירות בשל פרשה אחת. פרשה עובדתית אחת בהחלט עשויה ליפול לגדרן של מספר עבירות ואין כל פסול באישום בכמה עבירות אשר נכנסות לגדרה של אותה מסכת עובדתית. שנית, אין מדובר כאן בעבירות "חופפות." המדובר הוא כאן בעבירה ספציפית ועבירות מסגרת. מעשה או מחדל אשר אינו נופל לגדר העבירה הספציפית עשוי בהחלט ליפול לגדרה של עבירת המסגרת.
ניתן להשוות זאת לדיני הנזיקין, שם מעשה או מחדל שאינו נופל לגדר עוולה ספציפית עשוי ליפול לגדרה של עוולת מסגרת (רשלנות, היפר חובה חקוקה). לעיתים מעשה או מחדל עשוי להיכנס גם לגדרה של עוולה ספציפית וגם לגדרה של עוולת מסגרת נראה ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1) 113).

לגופם של האישומים בסעיפים אלה, מקובלת עלינו עמדתו של ב"כ הקובל ולפיה התנהגותו של הנאשם מהווה התנהגות חריגה ולא מרוסנת בקהילת עורכי הדין וכי יש בה כדי לשבש את מרקם היחסים שבין עורכי הדין, ומכאן שהיא פוגעת בשם הטוב של מקצוע עריכת הדין ואיננה הולמת אותו.
מנסיבות המקרה עולה כי התנהגותו החריגה של הנאשם, שבאה לידי ביטוי בהקלטת עו"ד עמית, איננה פרופורציונאלית למידת ה"פרובוקציה" ומהווה תגובה מוגזמת ושאינה במקום לסכסוך פעוט בין עורכי דין שבמקרה זה הינם עובד ומעבידו.

זאת ניתן ללמוד מן העובדות הבאות:

1.המחלוקת בין הצדדים נסבה על סכום כספי נמוך בסך של כ -600 ש"ח. אין חולק כי סכום נמוך זה אין בו כדי להצדיק פעולה כה קיצונית של הקלטת עו"ד עמית ושימוש בהקלטה זו. הנאשם טוען כי עבורו אין זה סכום נמוך כלל וכלל. מוכנים אנו לקבל טענתו כי עבורו אין זה סכום נמוך, אך עדיין אין הדבר מצדיק נקיטת הצעד הדרסטי בו נקט שכן את המחלוקת ניתן היה לפתור באמצעים דרסטיים פחות כמו פנייה לבית הדין לעבודה (כפי שאכן עשה הנאשם) ו/או פנייה ללשכת עורכי הדין וליבון המחלוקת במסגרת לשכת עורכי הדין.
2.טענות הנאשם בעניין זיוף שזייף לכאורה המתלונן לא נתקבלו בבית הדין לעבודה ואין להעלות טענות לתקיפת פסק דינו של בית הדין לעבודה במסגרת הליך זה שהוא הליך משמעתי. בית הדין המשמעתי אינו מהווה ערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין לעבודה ולו חפץ הנאשם בכך יכול היה להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה.

3.הנאשם אומר בעצמו כי "אני עשיתי את זה מתוך העיקרון, כי לא חשבתי שהבן אדם שיקר לי. הוא אכן שיקר לי". כלומר הנאשם נפגע מהתנהגות המתלונן ומבקש "ללמדו לקח".

4.על מידת החומרה של התנהגות הנאשם מעידים מאפייניה: הנאשם תכנן את הקלטת המתלונן תכנון מוקדם, מתוך כוונה להכשילו בלשונו על מנת שזה יאמר את הדברים הנוחים לנאשם ודברים אלה יתועדו. הנאשם עשה את מעשהו בסתר ולא חסך מאמצים על מנת להוביל את המתלונן לכך ש"יודה" בנכונות גרסתו של הנאשם תוך כוונה לעשות שימוש בעתיד ב"הודאה" זו כנגד המתלונן במסגרת הליך משפטי. הנאשם ביקש לנצל לרעה את האמון השורר בדרך כלל בין עובד ומעבידו ומאפשר להם להתבטא בחופשיות בשיחות שביניהם, על מנת להשיג לעצמו יתרון שישמשו בהתדיינות עתידית אל מול המתלונן.

כל אלה הינם מאפייני התנהגות אשר אינם ראויים לעורך דין ואין לקבלם במקומותינו.

אשר על כן סבורים אנו כי התנהגותו של הנאשם מהווה התנהגות הפוגעת בכבוד מקצוע עריכת דין, והתנהגות שאיננה הולמת עורך דין ומוצאים לנכון להרשיעו בעבירות על סעיפים, 53 61 (1) ו61- (3) לחוק.

(בד"מ 58/00)