יום שני, 19 נובמבר 2018

מאגר כתבי עת · פסקי דין משמעתיים

  גליון פס"ד 09_159 · תאריך פרסום · פסקי דין משמעתיים

פס"ד 09_159 - פנחס גיל

התבטאויות

בבית הדין המשמעתי המחוזי                                        בד"מ פ/159/09

לשכת עוה"ד בתל אביב – יפו                                        בפני ההרכב: יעקב מ. בויאר, עו"ד, אב"ד          הדר הקייני, עו"ד, חב"ד,                                                                                                איה שריק, עו"ד, חב"ד 

 

בעניין שבין:       הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב – יפו
                       
 ע"י ב"כ, עוה"ד עמוס ויצמן

                       מרחוב דניאל פריש 10, תל אביב

                                                                                                                להלן: "המבקש"

                            - נ ג ד -

                            פנחס גיל, עו"ד

                            מרחוב רוטשילד 28, פתח תקוה

                                                                                                               להלן: "המשיב"

החלטה

אב"ד – עוה"ד יעקב מ. בויאר

1.            רקע עובדתי

1.1.                       בתיק פלילי 8931/08 הורשע המשיב בעבירות של העלבת עובד ציבור, ואיומים על עובד ציבור, עבירות ע"פ סעיפים 192 ו – 288 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן בהתאמה: "ההליך הפלילי", "ההרשעה" "וחוק העונשין").

1.2.                       ההרשעה הנה, בהסתמך על הודאתו של הנאשם, במסגרת הסדר טעון, בפני כב' השופטת גיליה רביד בהליך הפלילי.

1.3.                       לנוכח ההרשעה, עותר המבקש להטלת עונש על המשיב, מכוח סעיף 75 לחוק לשכת עוה"ד התשכ'א – 1961 (להלן: "חוק הלשכה").

1.4.                       הערה: בכל מקום בהחלטה זו, בו מופיע הדגש במילים ו/או משפטים, ההדגש אינו במקור אלא אם יאמר אחרת. בכל מקום בו נזכרו מס' עמוד או שורה – הכוונה לעמודים ושורות בפרטיכל הדיון מיום 19/11/09.

2.            ההליך בפנינו

2.1.                       הצדדים טענו בפנינו ביום 9.11.09 ואף ניתנה הרשות בתום הדיון בע"פ, להוסיף ולהשלים מסמכים ופסיקה, כל צד לפי ראות עיניו.

2.2.                       בדיון הוצג בפנינו ע"י ב"כ המבקש כתב האישום הכרעת הדין וגזה"ד בהליך הפלילי מ/1 ופסה"ד בעל"ע 2579/90 ו – 3093/90 בעניין פלוני – נ' – הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב יפו (מ/2) כאשר מטרת הצגת מ/2 הייתה בעיקרה, לעיגון טענת המבקש בדבר קיומו של קלון ברור וחד משמעי, בעבירות בהן הורשע המשיב בהרשעתו בהליך הפלילי.

2.3.                       המשיב הגיש במהלך הדיון את "התעודה" הרפואית נ/1 ולאחר מכן צירף מסמכים שונים בהודעתו מיום 15.11.09. לנוכח העובדה כי הצרוף היה בכתב ולאחר הדיון, סומנו המסמכים ערב מתן החלטתנו בסימון שיפורט להלן ואלה המסמכים:

2.3.1.                                 המלצת מי שהיה לקוחו, המהנדס שמאי זלצברגר (סומן מש/1).

2.3.2.                                 המלצת לקוחו דב אקשטיין (סומן מש/2).

2.3.3.                                 המלצת עו"ד ברי, לשעבר מעסיקו (סומן מש/3).

2.3.4.                                 המלצת מי שהיה מאמנו כמתמחה, עו"ד פרייס (סומן כמש/4).

2.3.5.                                 המלצת פרופ' אייל נווה, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א (סומן מש/5).

2.3.6.                                 המלצת מר דוד בס, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א (סומן מש/6).

2.3.7.                                 המלצת פרופ' מנחם אילון, דיקן המכללה שערי משפט (סומן מש/7).

2.3.8.                                 המלצת השופטת בדימוס, גב' שרה פריש, ראש מכללת שערי משפט (סומן מש/8).

2.3.9.                                 תעודת הערכה מטעם המכללה הנ"ל, ועדה לימודית לנוער שוחר משפט (סומן מש/9).

2.4.                       המבקש צרף פסיקה משלימה: בד"מ 4/75 ובד"א 21/79, בד"מ 175/02, בד"א 12/03 ו – 16/03, על"ע 3954/03, על"ע 2175/90, על"ע 2175/90, על"ע 7170 ועל"ע 9/82.

פסקי הדין הנ"ל לא סומנו כמוצגים, ומכל מקום פסקי הדין ורשימתם, נמסרו למשיב, ואינם משמשים אלא אסמכתאות משפטיות של המבקש, בהם הוא מנסה לעגן בקשתו בפנינו.

2.5.                       בפנינו העידה הגב' לובה קרפוב, חברתו של המשיב, שתארה באופן מתומצת ומלא רגש את הערכתה למשיב ודעתה על אופיו הטוב, הגינותו וטוב ליבו. עדה זו טרחה להדגיש כי המשיב אינו מקלל ואינו מאיים דבר קבע. וכדבריה בעמ' 31 שורה 27: " מה זה? זה בן אדם נשמה טהורה. זה הכל".

2.6.                       גם המשיב אשר טען לעצמו, העיד בדבר אופיו הטוב והגינותו (עמוד 30 ש' 27-24, עמ' 31 שורות 3-1). אגב טיעונו, שהיה למעשה טעון מעורב בעדות, טען המשיב למצבו הבריאותי עקב מחלה מתמשכת בגינה הוא מקבל טיפול תרופתי (עמ' 24 שורות 21-26, עמ' 27 שורות 27-22) אגב טיעונו זה למצבו הבריאותי הוגש נ/1.

זה המקום לאזכר ולהאיר, כי הפנינו את תשומת ליבו של המשיב לאפשרות שיהיה מיוצג (עמ' 2 לפרטיכל), אולם המשיב דחה למעשה הצעה זו ובחר לייצג עצמו.

2.7.                       המבקש עותר בפנינו להשעיה בפועל של תקופה שלא תפחת משנה אחת. המשיב סובר, שהשעייתו לשנה היא קשה ביותר עבורו. העונש, לדעת המשיב, הוא בלתי סביר ובלתי מידתי.

2.8.                       ב"כ המלומד של המבקש, טרח להדגיש כי לדעת המבקש, העבירות שבהן הורשע המשיב בהליך הפלילי, הן עבירות שיש עימן קלון, - קלון זה מגביר מטבע הדברים את הצורך ההרתעתי שבענישה. הענישה הראויה וההולמת היא השעיה לפחות לשנה אחת.

2.9.                       המשיב הביע חרטה והתנצלות על המעשים נשוא ההרשעה, אולם לא התייחס כלל ועיקר לעניין הקלון, ואף לא הציג בפני ביה"ד התנצלות שהתנצל בפני השוטרים בהם עלב ועליהם איים. ביה"ד הציע למשיב להתנצל בכתב בפני השוטרים בהם עלב ועליהם איים (אגב שאלות שהופנו אליו – עמ' 29 ועמ' 30). המשיב אמר, שהוא מוכן לעשות כן (עמ' 29 שורה 12), אולם חזר וניסה להסביר את הרקע למעשיו (עמ' 30 שורות 19-13) ובכל מקרה לא טרח להציג בפני ביה"ד כתב התנצלות, או לעשות כן בטיעוניו ולהעביר העתק כתב זה לביה"ד (גם לאחר הדיון מיום 09/11/2009 ולנוכח האפשרות שהענקנו לו לצרף מסמכים רלוונטיים נוספים שעשויים לתמוך בטיעוניו).

3.            דיון

3.1.                       למגינת הלב, המשיב מצא לנכון להעמיק את מחפורת עמדתו, בעניין הפרובוקציה לכאורה שעשו לו השוטרים, - מה גם וכפי שהובהר למשיב, לביה"ד אין סמכות להתערב בממצאיה של הערכאה שיפוטית, במיוחד כאשר בפני ביה"ד, הסדר טעון שיסודו בהודאת הנאשם בעובדות ובעבירות.

3.2.                       התרשמנו, כי המשיב עדין סובר שהייתה הצדקה להתנהגותו או לפחות היה מקום להבין את התנהגותו בנסיבות האירוע, ועל כך תמהנו, שכן המשיב, אשר לגרסתו היה במדי משפט (כך לדבריו) – בשעה 1:00 לפנות בוקר הציג עצמו כעו"ד ! (עמ' 25 שורות 27-7) – ואין ספק כי העיכוב ע"י השוטרים – יצר אצל המשיב מצוקה רגשית והכל – על רקע "דו"ח חניה שהיה בדעתם לרשום כנגדו" (גזר הדין מ/1), אולם כעו"ד הנקלע למצב מצוקה מסוג זה, היה עליו לנהוג באיפוק וריסון - וראוי להדגיש - לא דובר חס ושלום באיום על פרנסתו, על שמו הטוב, על כבודו, מדובר בדו"ח חניה בלבד!!! ואם במצב זה המשיב לא הצליח לשלוט ברגשותיו, ובמיוחד בלשונו, וניצבת השאלה - מה יהא במצבי לחץ מורכבים יותר, המתרחשים מול לקוחות, מול ביהמ"ש, מול רשויות?

3.3.                       המשיב גורס, כי מצוקתו הוחרפה, מחמת המחלה הכרונית ממנה הוא סובל – אולם לא הומצאה לנו ראיה כלשהיא, לפיה מחלתו גרמה לו להחרפת אופן הביטוי, הקצנת רגשות או איבוד שליטה חלקי או מלא. גם בפני ביהמ"ש בהליך הפלילי, לא הומצאה ראיה בעניין זה ורק הטענה נטענה. מנ/1 עולה, כי תיתכן ירידה מסוימת בתפקוד במצבו, מחמת העדר איזון תרופתי או אחר, אולם נ/1 אינו מתייחס אל מועד האירועים נשוא ההרשעה ואינו מורה על חשש לאבדן עשתונות, שביטויו עלול להיות בהתנהגותו נשוא ההרשעה.

3.4.                       אמנם המשיב חוזר וטוען, כי הייתה זו מעידה חד פעמית שלא תשנה, אולם אם ח"וח מקור המעידה בבעיה רפואית, כיצד יכול המשיב שלא לחשוש לפחות ממעידה נוספת כנ"ל? כפי שציינו לא נעסוק בעניין התיאורטי, ונקווה כי המשיב יחלים ממחלתו, או לפחות שזו תהא מאוזנת באופן שיאפשר לו אורח חיים נורמטיבי ורגיל. אולם חטאו, אינו ח"וח במחלתו – חטאו הוא בהעדר ריסון, בהתבטאות מילולית משפילה בוטה ופוגעת, כמפורט בכתב האישום, ואין זה מן הראוי שתועלה בשנית עלי כתב, בהחלטתנו זו.

3.5.                       חובת הריסון העצמי מוטלת על כל אדם, והיא חובה מוגברת על מי שעוטה גלימת עוה"ד במובנה הרעיוני ולאו דווקא הפיזי. עו"ד צריך לנהוג בריסון עצמי ואיפוק במיוחד כאשר הוא ניצב בפני אנשי מרות וחוק, - גם באותם מצבים בהם אינו מורגל!. טענת המשיב, כי דבריו הבוטים והמשפילים נאמרו בעידנא דריתחא – בלהט האירועים, ורק מחמת שאינו מורגל בסיטואציות כאלה; התבטא בצורה לא ראויה כלפיהם (עמ' 24 לפרטיכל שורות 23-20) – טענה זו בכל הכבוד הראוי – ראוי היה לה שלא תשמע. יתרה מכך, הרי אין ספק כי חלף לא מעט זמן בין האירוע ברחוב – ניסיון רישום הדו"ח - לבין החקירה בתחנת המשטרה, זמן מספיק לו למשיב להתעשת – להירגע, ואפילו להתנצל, ואולי ההליך הפלילי לא היה בא לעולם.

אולם, למגינת הלב, היפוכם של דברים התרחש, והמשיב "התחפר" בעמדתו ובהתנהגותו, והתרשמנו שלא טרח להסיר "אבק אותה חפירה" בה התחפר, גם בדיון לפנינו, הוא נאחז בקרנות "הפרובוקציה הנטענת", כהסבר להצדקת מעשיו.

3.6.                       אכן, יצר - התגובה, אינו מן הקלים ולא בכדי, נאמר במסכת אבות ע"י בן זומא "... איזהו גיבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר" (פרק ד' משנה א') והפירוש ע"פ רש"י במסכת ראש השנה דף י"ז ע"א – מציע: מי שכובש את יצרו הוא זה שנמנע מלכעוס ומעביר על מידותיו שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו. נכון שמידת החסיד "קשה לכעוס ונוח לרצות" (מסכת אבות פרק ה' משנה י"א) הינה מידה שאינה נפוצה, אולם המרחק בין מידה זו, לבין השתלחות בלתי מרוסנת בשוטרים, וללא התנצלות, הוא מרחק ניכר.

3.7.                       בי"ד משמעתי בראשותי  כאב"ד, כבר קבע בבד"מ 95/96 "כלי הלשון והשפה בכתב ובע"פ, לא מעט פעמים דומים הם לכלי מלחמה, על אף שתחמושתם מילולית בעיקרה. שדה משפט זה הופך לא פעם לזירת התגוששות, אולם גם בזו, קיימים כללים שיש להקפיד ולהיזהר בהם".

3.8.                       אין להעלות על הדעת כי הגנה על אינטרס אישי (או אינטרס של לקוח) – יהא משקלו אשר יהא, יאפשר לעו"ד בסיטואציה כלשהיא, במקום כלשהוא, ליטול דרור ללשונו, לנסות ולהלך אימים על מאן דהוא, להתבטא בפניו בדרך פוגענית, מעליבה ומשפילה. אכן היטיב המשיב עשות, משנמנע מנהל ההליך הפלילי עד תום, הגיע להסדר טעון, ומנע מעצמו ענישה כבדה ומשמעותית, אולם, הרשעתו, - בכל הכבוד הראוי, מטילה בו ובהתנהגותו קלון.

3.9.                        

3.9.1.                                 בעל"ע 2383/07 בעניין הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב נ' עוה"ד חנניה לוינגר (פורסם בנבו), מאזכר כב' השופט אליקים רובינשטיין את דברי כב' השופט מנחם אילון בעל"ע 10/81 הוועד המחוזי בתל אביב יפו נ' עו"ד פלוני פד' ל"ו (3) 383:

"לשון מנומסת ומאופקת עניין של סגנון היא, והסגנון, כידוע, הוא האדם. אשר על-כן - הכול לפי האדם וסגנונו, ואין לקבוע מסמרות בדבר בחינת "כזה ראה ודבר". על כורחנו, שקיים יהא מרחב תמרון בין הרצוי לבין הנסבל, בין הכשר לבין הכשר למהדרין, ועל כורחנו, שיבואו בחשבון נסיבותיו המיוחדות של העניין, ואם נאמרים הדברים בפתיחת הדיון, כאשר טרם הוכחה אף טענה מטענות בעלי הדין, או בסיומו של דיון, לאחר שכבר הוכח מה מידת האמת בפיו של צד זה או הצד האחר, ואם מועלים הדברים על הכתב, שמאפשר ומחייב יתר יישוב הדעת, או אם נאמרים הם על פה, ולפעמים בעידנא דריתחא. לא ניתנו כללי הלשכה למלאכי השרת, וקנה המידה הוא - לשון מנומסת ומאופקת, שצריך שישתמש בה עורך-דין סביר, לשון שסבירה וכשרה היא בקהל הפרקליטים, לפי נסיבות העניין. והלשון צריך שתהא לשון פרקליטים סבירה, ולא לשון ה"שוק", שהרי בכך יתרון הפרקליט המתכתב ומתדיין על יתרון "אדם מן השוק" הרב את ריבו; שמהראשון נדרשים יתר אחריות, יתר מתינות ויתר שיקול הלשון מאלה הנדרשים מהאחרון.

3.10.                    ברי הוא, כי אם למשיב הייתה טרוניה או טענה בעניין העדר צידוק לרישום הדו"ח, רשאי היה לומר אותה ואף בלשון נחרצת – אולם לא שמענו מהמשיב, גם לא בדיון שבפנינו ולו טיעון אחד בדבר אותו דו"ח. התגובה המילולית החריפה, ההעלבה וההשפלה – אם ח"ו נועדו לשכנע את השוטרים – בוודאי שהיו בדרך מרחיקת לכת (זאת יאמר על דרך-המעטה) והם נכשלו כנראה, ואם נועדו "לשכנעם" שלא לגופו של עניין אלא לגופם הם של השוטרים – יש בדברים אלה משום חומרה יתרה, שכן ברור שלא היו רלוונטיים כלל ועיקר לגופו של עניין (ועיין על"ע 2293/04 בעניין רפאל שטוב עו"ד נ' ועד מחוז ירושלים).

3.11.                    רבות דובר בעניין היותו של הדיבור סולל דרך על המעשה שבעקבותיו - לטוב ולרע. נטיית הפרהסיה הישראלית להתלהמות הופכת (לעיתים קרובות מדי) כל שיח או מחלוקת למלחמה ולא היא: לא כל מחלוקת היא מלחמה, לא כל עימות מילולי חייב להפוך להיות לשדה קרב של אלימות מילולית. אלימות מילולית הנה מתווה בדוק (כך מתברר למגינת הלב) לאלימות פיזית על דרגותיה השונות, מדרון חלקלק, שסופו מי ישורנו.

חובתו של עוה"ד בהיותו מייצג וגם בהתבטאות שלו עצמו ובעד עצמו, גם כמי שאינו מייצג,- לומר את דבריו באופן ברור, נחרץ וחד משמעי, אולם באופן שאינו מגביר להבות מחלוקת, אלא ממתנן באופן מרוסן, מאופק ומונע גלישה למחוזות האלימות המילולית, העלבון וההשפלה, שכן אם הוא, חס ושלום, עושה שימוש באלו, פוגע הוא בכבוד המקצוע (סעיפים 53, 61 (1) (2) ו- (3) לחוק הלשכה). (ועיינו על"ע 5185 מרים שמש – נ' – הוועד המחוזי מחוז ת"א – יפו פ"ד מ' (2) 721 ועל"ע 736/04 הועד המחוזי של לשכת עוה"ד – נ- שרה מזרחי פד נח' (6) 200, 204).

3.12.                    כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו 1986 (להלן: "הכללים"), לא מזכירים במפורש את חובת התנהלות עוה"ד מול אנשי רשות כלשהי, בין אם כמייצג לקוח ובין אם לאו (למעט כללים 23 ו- 24 העוסקים בחובה לנהוג בצד שכנגד בדרך ארץ ולהימנע מלנקוט באיומים, וכללים 32 ו- 33 העוסקים ביחס אל מול ביהמ"ש והמחייבים שמירה על כבוד הצד שכנגד וכבודו של כל אדם אחר הקשור בהליך המשפטי, וכמובן, על כבוד בית המשפט, והכל תוך שמירה על כבוד המקצוע). יש להניח כי לא עלה על דעת מתקין הכללים, כי עו"ד ינהג בדרך שנהג המשיב כלפי השוטרים – אנשי מרות, נציגי שלטון החוק.

3.13.                    באנלוגיה לאותן חובות כלפי הצד שכנגד ובתי המשפט, מהן יש ללמוד את אושיות האיפוק, הריסון ומניעת ההתלהמות, ובוודאי את מניעת הבוטות, ההשפלה והאיומים – יש להורות על חובת האיפוק והריסון המוטלת על עורך הדין גם, ואולי במיוחד, כאשר מדובר בעניינו האישי וכלפי מאן דהוא, ובכל סיטואציה שהיא, בחיים הפרטיים ובהתנהגותו כשלוח.

3.14.                    בעל"ע 81/89 בעניין עו"ד רמי יובל – נ' – הועדה המחוזית של לשכת עוה"ד בבאר שבע (פורסם בנבו) נדונות נסיבות ההתבטאות האסורה וההתנהגות הפוגעת בכבוד המקצוע ובכבוד עוה"ד, ובכבוד כל אלה, אשר מולם הוא – עוה"ד - ניצב, וקובע כב' השופט ת. אור: לשונו וסגנונו של עוה"ד אינם יכולים להיות לשון וסגנון של שוק ואל להם להיות מנוסחים בלשון שאינה נקייה – בין נאמרת ובין נכתבת. בעניין שבפנינו, באשר בפנינו מונחת הרשעה ברורה וחד משמעית, לא היתה לנו סמכות לבדוק נסיבות האירוע נושא ההרשעה, שכן המשיב הודה בכל העובדות, אבל גם אם היינו נדרשים לבדיקה זו, ונסמכים על עדות המשיב – לא מצאנו כל עילה ראויה או הצדקה להתבטאות הפוגענית של המשיב כלפי השוטרים, תוך נקיטת לשון שאין ראוי שתישמע מפיו של עוה"ד, בכל מצב שהוא או באיזה מקום שהוא.

                          ועיינו גם בעל"ע 4743/02 ושישה ערעורים אחרים במאוחד, בעניינו של עו"ד שמחה ניר נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד תל אביב – יפו.

3.15.                    ולמגינת הלב, נשוב אל הקלון שבמעשיו של המשיב: אכן, כפי שנאמר בפסה"ד בעל"ע 2579/90 פלוני – נ – הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א – יפו (מ/2) לא בכל עבירה פלילית מצוי קלון, ומרכז הכובד אינו דווקא או תמיד ביסודות הפורמאליים של העבירה, אלא גם בנסיבות בהן נעברה העבירה. עבירה, המעידה על היעדר שליטה ביצר כלשהוא על תפיסה אתית מעוותת של תפקיד עוה"ד  והחוק בחברה – ניתן לראותה כעבירה שיש עימה קלון (שם 334 א').

3.16.                     

3.16.1.                             בעל"ע 11744/04 בעניין עו"ד מאיר זיו – נ' – הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א – יפו, נדונה קביעת הקלון לאמור: האם דבק קלון במעשיו של עוה"ד, שהורשע בעבירות של תקיפה חבלנית עפ"י סעיף 380 לחוק העונשין וגרימת נזק בזדון עפ"י סע' 452 לחוק העונשין.

3.16.2.                             אכן, קביעת הקלון משקפת עמדה מוסרית – ערכית, הגם שקביעתו הנה עפ"י אמות המידה המשפטיות (העבירה, נסיבות העבירה ומעמד עובר העבירה).

אין ספק, כי העבירות בהן הורשע עו"ד מאיר זיו עפ"י ההליך הפלילי נשוא פסה"ד הנ"ל, חמורות לאין שיעור מאלו שבהן הורשע המשיב דנן, אולם כפי שציינו, האלימות המילולית הנה הצעד הראשון אל כיוון המדרון החלקלק, שבו (בדרגות שונות) עולה "ופורחת" האלימות הפיזית.

3.16.3.                             ללא מעט דיו נזקקו ערכאות שיפוטיות שונות בבחינת מהותו של קלון, ולאחר שקילה ובחינה נקבעו מספר אמות מידה, וברשימה שאיננה סגורה, על מנת לקבוע את שיוכו של הקלון לעבירה כלשהי. בבג"צ 4523/03 בונפיל נ' ועדת הבחירות המרכזית נבחנות אותן אמות מידה וביניהן: מהות העבירה, תדירות המעשה הפסול, הנתונים הקשורים למבצע העבירה, כגון תפקידו, מעמדו, הלך רוחו בעת ביצוע העבירה  ושיקולי מדיניות משפטית ראויה.

המוקד של הקביעה הנו במעמדו של מבצע העבירה, ככל שמעמדו מחייב נורמת התנהגות גבוהה ומעוגנת בדין ובנוהל-  כך יקרב אל הקלון בביצוע העבירה.

3.16.4.                             על עורך הדין, לא רק מתוקף מעמדו, אלא גם מכוח הנורמות, המוטלות עליו לפי חוק הלשכה וכללי האתיקה, מוטלת חובה מוגברת, ומשיקולים של מדיניות שיפוטית ראויה, מחובתו של בי"ד זה הנה להיות נדבך מסייע במניעת הכניסה אל שעריו של אותו מדרון חלקלק של אלימות מילולית, ביצירת מחסום מונע ומרתיע באופן משמעותי, בפני התבטאויות של עורך דין, אשר מרשה לעצמו לשכוח, או להתעלם מהעובדה המכרעת והיסודית, כי מעת שקיבל את רישיון העיסוק בעריכת דין, הוסמך והעטה את הגלימה על שכמו, הוא אינו רשאי להסירה מעל שכמו, שכן הוא נושא עימו, מרצון ובמודע את יוקרתו של המקצוע, את חובת הנאמנות ליושרה, להגינות, להתבטאות מאופקת, מנומסת ומרוסנת – שאינה מאפשרת לעולם !!! שימוש במילות גידוף, השפלה (על"ע 5185 בעניין מרים שמש, פד' מ' 751).

הרשעתו של המשיב – בגין העובדות שהודה בהן מפורשות - מצביעה על התבטאויות מבישות וסרות טעם, "נחת-לשונו", "נחת זרועו המילולית" - ההעלבה, האיום, ההשפלה – אסור שיהיו בארסנל כלי ההתמודדות של עורך דין, גם לא במצב בו הוא אישית נתון במצוקה (אשר כאמור לא הייתה מובנת או מוצדקת כלל ועיקר).

3.17.                    עוה"ד "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את אותו אדם או להקניטו" (סעיף 192 לחוק העונשין) והמעליב… במילים… עובדי ציבור… כשהם ממלאים את תפקידם (סעיף 288 לחוק העונשין) מבצע מעשים בהם קלון כבד.

למגינת הלב, אלה הסעיפים בהם הורשע המשיב.

3.18.                    המשיב לא ידע להסביר התנהלותו, ונסה לשכנענו, כי מקורה של התנהגותו הנו במחלתו – בגינה המציא אישור רפואי (נ/1), אישור שניתן ביום 09/11/2009 (יום הדיון בבקשה נשוא החלטה זו), ואין בו אזכור למצבו של המשיב שנתיים קודם לכן 11/11/2007. לא מצאנו כי הוגש אישור רפואי כלשהו ביום גזה"ד 14/06/2009. בימ"ש בהליך פלילי הקל עד מאוד עם המשיב, שכן בעבירות בהן הורשע, היה צפוי למאסר בפועל שבין שישה חודשים, עפ"י סעיף 288 הנ"ל ועד שלוש שנים (עפ"י סע' 192 הנ"ל). אין בהקלה בעונש בגזר הדין משום צמצום מהותם של ההרשעה ושל הקלון הטמון במעשיו של המשיב.

4.             

4.1.                       אכן ראוי היה לו למשיב, כי לנגד עיניו יהיו דברי החכם באדם – "לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח" (משלי טז', כג') וכדברי הפרשן "מצודת דוד" – "ילמד פיו להמתיק אמרים וכאשר יהיו שגורים על שפתיו יוסיף עוד לימוד להבין תוכיות הדבר" תוכיות במשמע: הדברים בתוכם, בעומקם – כלומר אם יאמץ לעצמו עוה"ד סגנון דיבור מנומס, רהוט, מאופק ומרוסן, ילמד עצמו להתמיד בלשון זו, בכך יעמיק ההבנה והיעילות בדברים אלה בכל נושא ועניין, וגם היפוכם של דברים יקרה חס וחלילה – ככל שלשונו תהא שלוחת רסן, תגבר דרך זו ואזי יתייצב אל עברי פי המדרון החלקלק, המתואר לעיל – ולעיתים מחמת היעדר שליטה.

4.2.                       לאחר ששקלנו את כל הנסיבות כולן, את ההמלצות החמות אותן צרף - מש/1 עד מש/9, היעדר הרשעות למשיב בעבר, התנצלותו של המשיב, מחד גיסא, והימנעותו מהתנצלות בכתב בפני השוטרים (נשוא כתב האישום) מאידך, ולאחר ששמענו את עדותו ואת עדות חברתו, ומתוך הנחה, כי קיימת סבירות לא מבוטלת שאכן יטמיע את חומרת התנהגותו נשוא ההרשעה, ויימנע בעתיד מהתנהגות שאינה הולמת עו"ד בעתיד, מצאנו כי יש להיעתר באופן חלקי לבקשת המבקש. עיינו בכל פסקי הדין שהומצאו לעיוננו ע"י ב"כ המלומד של המבקש, עו"ד ויצמן, ומצאנו כי אין צידוק להחמרה יתרה, כפי שביקש, בין מחמת התנצלותו של המשיב ובין מחמת הסברה, כי המעידה נשוא ההרשעה הייתה חד פעמית. הובאה בחשבון גם העובדה כי המשיב הודיע, כי למעשה בשלב זה איננו עובד בעריכת דין, והוא עסוק בלימודים באוניברסיטה.

4.3.                       לנוכח האמור – לו תשמע דעתי הרי שבמעשי המשיב והרשעתו - יש בהם קלון, וראוי, כי הנאשם יושעה מלשכת עוה"ד לתקופה של 7 חודשים, החל מיום מתן החלטתי זו, ולתקופה של 10 חודשים נוספים על תנאי למשך תקופה של 3 שנים באשר לעבירות עפ"י סעיף 53 ו- 61 (1) ו- (2) לחוק הלשכה, אשר יסודן באי כיבוד הצד שכנגד, אי כיבוד ביהמ"ש, או נקיטת לשון בוטה, פוגעת ועולבת כלפי מאן דהוא.

בנסיבות העניין ולנוכח העובדה, כי המשיב אינו עובד, לדבריו, מן הראוי לפסוק לחובת המשיב תשלום הוצאות למבקש בסך של 750 ש"ח, וסכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום.                                                                                                     

                                                                                                        (_____)

                                                                                        _____________________

                                                                                              יעקב מ. בויאר, עו"ד

                                                                                                          אב"ד

 

עוה"ד – איה שריק – חב"ד

5.            חברי עוה"ד בויאר ניתח באורח מעמיק וממצה את פרטי המקרה שבפנינו. חברתי עוה"ד הקיני הוסיפה דברים משלה. מצאתי להצטרף לדעתם בכל הנוגע לסוגיית הקלון ומכאן קמה סמכותנו להטיל על הנאשם עונש בהליך משמעתי זה.

6.            עם זאת, מצאתי לחלוק על חבריי בכל הנוגע לחומרת העונש שיוטל על הנאשם ואלה טעמיי.

7.            הנאשם, עו"ד במקצועו, הורשע בכתב אישום שייחס לו עבירות כלפי שורה של אנשי מרות. העבירות שיוחסו לנאשם נובעות מדברים קשים שהטיח באותם אנשי מרות (ארבעה במספר) בשעת ליל מאוחרת במועדי האישום. בעת ביצוע העבירות המיוחסות וחרף השעה המאוחרת לבש הנאשם מדי משפט. הדברים שהוטחו באנשי המרות, הבהירו לניצבים מולו  על היותו עו"ד העוסק במקצועו.

8.            כאמור, בנסיבות נוכח מהות הדברים באמירתם הודה הנאשם, ברי כי נפל קלון במעשיו. לא יכולה להיות מחלוקת כי חברי לשכת עוה"ד אינם יכולים לפעול כאחד האדם בבואם במגע עם אנשי אכיפת החוק, כל שכן בנסיבות נשוא עניינו עת ביקשו השוטרים ולהטיל על הנאשם קנס כספי בגין עבירת תנועה שביצע.

9.            ראוי לציין לזכות הנאשם כי עברו המשמעתי כמו נקי וכי בנוגע לעברו הפלילי קיימת הרשעה אחת בגינה נותן הוא את הדין גם בפנינו.

10.        בכל הנוגע לכתב האישום בו הורשע הליך הפלילי הנאשם הודה בהזדמנות ראשונה, על פי הסדר טיעון מלא שכלל הסכמות גם בנוגע לעונש שייגזר עליו בגין מעשיו. הנאשם הודה בכתב האישום, כאשר הוגש, על פניו בלא שביקש לעצמו הקלה על דרך תיקונו לקולא.

11.        אותו הליך, בו הורשע הנאשם, על פי הודאתו, הסתיים בענישה הצופה פני העתיד (מאסר מותנה) לצד קנס כספי. הנאשם הסכים לקבל עליו ענישה משמעותית ולא עתר להקלה למשל, על דרך סיום עניינו בלא הרשעה. (כדי למנוע הטלת כתם בדמות רישום פלילי). כל אלה מלמדים, לטעמי, על הפנמה של חומרת מעשה לצד חרטה כנה ומלאה.

12.        גם בהליך שבפנינו לא הציג הנאשם עמדה לעומתית בסוגיית הקלון. אף עובדה זו עומדת ונזקפת לזכותו. עת מדובר במקרה שהקלון קיים בו על פניו היה בבחירתו משום צעד נבון, המבטא גם הוא הבנה מלאה של הפסול מעשיו.

13.        באשר לנסיבות האישום מסר הנאשם הינו חולה סכרת (הומצאה אסמכתא) וכי במועדי אישום מחלתו היא שנתנה בו את אותותיה. עוד מסר הנאשם כי מיד אחר מועדי האישום הפסיק מיוזמתו לעבוד במקצועו ופנה ללימודים אקדמיים.

14.        אחר הישיבה, וברשות שניתנה, המציא הנאשם שורת המלצות שניתנו לו על ידי אנשי אקדמיה בעלי שם, מצד חברים ללשכה וכן המלצת מאת לקוח. הנאשם העיד כעדת אופי את חברתו לחיים שדברה בזכותו בשפה פשוטה אך ונרגשת.

15.        הנאשם אינו עוסק במקצועו כעת ואין לדעת מתי ישוב לעסוק בו. הנאשם דיבר על תוכניות לעשות כן אולם לא באר מתי ימומשו. לאור עובדה זו בהשעייתו בפועל של הנאשם, לא יהא במקרה כדי להגשים מטרה עונשית כלשהיא ואילו לדידי רכיב עונשי זה עלול להכתים את שמו למעלה מהנדרש ולסכל כוחו לשוב לקהיליית עורכי הדין בעתיד.

16.        לאור כל האמור, נוכח החרטה, ההפנמה, ההודאה המיידית, העבר הנקי הן במישור משמעתי והן במישור בפלילי וקבלת עצם קיומו של קלון במעשיו ובהתחשב בענישה שהוטלה בהליך הפלילי ולאורה ועם זאת, אל מול דעת חבריי למותב, מוצאת אני כי די יהא בהטלת ענישה צופה פני העתיד  (השעיה על תנאי) לתקופה של 3 חודשים אשר תעמוד בתוקפה למשך שנתיים מהיום. לצד זאת ייגזר על הנאשם  תשלום הוצאות למבקש בשיעור שקבע אב בית הדין.


                                                                                                                                 (_____)

                                                                                                                     _________________

                                                                                                                            איה שריק, עו"ד

                                                                                                                                 חב"ד

הדר הקיני – עו"ד – חב"ד

17.        אבקש להוסיף לדברי חברי המלומד, עורך הדין, יעקב בויאר, אשר פרש בהרחבה ובאופן מעמיק את נסיבות המקרה ואת הסוגייה המרכזית הנדונה בתיק זה - האם במעשיו של הנאשם ובעבירות בהן הורשע יש משום הקלון?

18.        מצאתי לנכון להצטרף לדעתו של חברי, אשר קבע כי במעשיו של הנאשם יש משום קלון; ואוסיף:

19.        על מנת לבחון האם יש בהרשעה פלילית מסוימת משום קלון למקצוע עריכת הדין ראיתי מקום  להיעזר באמות מידה כלליות שגובשו על-ידי בית-המשפט העליון בהכריעו בעניינם של נבחרי ציבור, נושאי תפקיד בשירות הממשלתי והציבורי או בעלי מקצועות מסוימים. להלן שתי מובאות מנחות לעניין שבפנינו:

"צירוף התיבות 'עבירה שיש עמה קלון' הינו מושג מסגרת ובעל רקמה פתוחה. ואולם בתי-המשפט כבר נמנו וגמרו כי עיקר ב'קלון' הוא ביסוד הבלתי מוסרי שבעבירה. לשון אחר: לא יסודותיה המשפטיים-הפורמליים של העבירה יקבעו ויכריעו בשאלת ה'קלון', אלא דווקא אותן מהויות חברתיות לבר-משפטיות שהמשפט הפלילי אימץ לו אף הוא" (בג"ץ 103/96, כהן נ. היועץ המשפטי לממשלה, פס"ד נ(4) 309, 327).

"מרכז הכובד של ההכרעה... טמון... בנסיבות בהן נעברה העבירה... נסיבות אלה הן המצביעות על אותה חומרה מוסרית, אשר הדיבור 'קלון' מגבש אותה... אכן, 'עבירה שיש עמה קלון' הינה עבירה, אשר נסיבות ביצועה מעידות, כי בעבריין נפל פגם מוסרי חמור. על מהותו של פגם זה יש לעמוד על-פי תכליתה של החקיקה, אשר במסגרתה מופיעה ההוראה בדבר עבירה שיש עמה קלון" (על"ע 4/88, לשכת עורכי-הדין נ. עו"ד פלוני, פ"ד מ"ג(3) 475, 480-81).

20.        במשמעות הראשונית, ה"תכלית" של כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין היא להנהיג, בין היתר, אמות מידה באשר להתנהגות עורך הדין, דרכי פעולתו ואופן התנהלותו, לא רק כאשר עוטה הוא עליו את גלימת עורך הדין, בין כתלי היכל המשפט. מצופה מעורך דין לנהוג בהגינות, בכבוד ובדרך ארץ כלפי הזולת, גם מחוץ להיכל המשפט, לבטח כלפי אנשי מרות - במסגרת מילוי תפקידם. כן מצופה ממנו לנהוג כבוד כלפי הציבור הרחב בכלל וכלפי עובדי ציבור בפרט, על מנת שלא יפגע אמונם בציבור עורכי הדין, עליהם נמנה הנאשם.

ערכים מצטברים אלה, מרכיבים את המשמעות המלאה של "תכלית" האתיקה המקצועית שבמסגרתה מתעדכנים מעת לעת הוראות "עשה" ו"לא תעשה" של הכללים, והם הנותנים לעניין שבפנינו.

21.        עבירה שיש עימה קלון הינה עבירה שיש בה, על פי טיבה ועל פי נסיבות ביצועה, משום חוסר ניקיון כפיים, או פגיעה בטוהר המידות או פגיעה באמות המידה המוסריות המחייבות אדם במעמדו של הנאשם הספציפי.

22.        כאמור, מפסק הדין אשר יצא מלפני כב' השופטת גיליה רביד בהליך הפלילי, עולה הודאת הנאשם בעבירות חמורות של לשון משתלחת ומאיימת כלפי אנשי מרות. ניכר כי הנאשם, אשר הציג עצמו בפני השוטרים כעורך-דין, היה מודע היטב למעשיו ולא הרפה מהתנהגותו, מן הרגע שבו ניתן לו דו"ח תנועה ועד לרגע עזיבתו את תחנת המשטרה. להיפך, הוא הוסיף "שמן למדורה" עת עלב בשוטרים, פעם אחר פעם" מבלי לשים "מעצור" לפיו.

לא זו אף זו; הנאשם לא חש בצורך להתנצל על מעשיו, למרות שהיו לו מספר הזדמנויות לעשות כן. 

23.        האם נסיבות ביצוע העבירות על-ידי הנאשם מצביעות על אותה חומרה מוסרית אשר הדיבור "קלון" מגבש אותה? שני מרכיבים לתשובה: האחד - עניינו בהגנה על ערכים מהותיים למקצוע עריכת הדין ואמון הציבור בו. והשני - התחשבות במידת החומרה המוסרית העולה ממכלול הנסיבות של ביצוע העבירות.

24.        מעשי העבירה שביצע הנאשם חמורים הם וטומנים בחובם את שני המרכיבים הללו – פגיעה מוסרית בערכים מהותיים על ידי עורך דין וחומרה מוסרית של דרך ההתנהגות העולה ממכלול הנסיבות הנ"ל.

אין הנאשם יכול ליטול החירות ולעשות דין לעצמו, לבטח כאשר מדובר בעורך דין אשר, כאמור, מצופה ממנו לנהוג במשנה זהירות.

איננו מצפים כי הנאשם ינהג כמלאך או שרף, אולם, לבטח איננו מצפים כי ינהג במידת דרך ארץ פחותה מזו המצופה מ"האדם הסביר". שהרי אם נאמר כי עורך דין רשאי לנהוג כך – איזה מסר יעבור לציבור הרחב?

25.        כידוע, כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין - מטרתם, בין היתר, לשמור על רמתו, אמינותו, מעמדו וכבודו של מקצוע עריכת הדין בעיני הציבור. להשגת מטרה זו הוסמך בית-הדין המשמעתי להשעות עורך דין אשר הורשע בעבירה שיש עמה קלון מלעסוק במקצוע.

יסוד הענישה המשמעתית שבהשעיית עורך דין מעיסוקו במקצוע, חמור ככל שהוא עשוי להיות בנסיבות מסוימות, אינו אלא תוצר לוואי של ההגנה על האינטרס המקצועי-ציבורי המהווה את העיקר.

26.        בבואי לגבש דעתי בשאלת המידתיות, אני רואה לציין כי מבחינה אתית-מוסרית נהג הנאשם בניגוד לכללי האתיקה ובניגוד למצופה מאדם בתפקידו ומעמדו. היה על הנאשם לחדול ממעשיו כבר לאחר ההשתלחות הראשונה. עת לא עשה כן והמשיך להשתלח בשוטרים ולאיים עליהם במילים קשות ובוטות, הרי לנו מכלול נסיבות שבהן העבירות אותן ביצע מצביעות על אותה דרגת חומרה מוסרית אשר הדיבור "קלון" מגבש אותה.

            כמובן, שאינני מתעלמת מהמצוקה הרגשית אשר יכול והנאשם נקלע אליה, כך לדבריו. אולם, כאמור, אין בכך כדי לאפשר לו לנקוט יד חופשית במעשיו ולשון משתלחת ומאיימת. 

על הנאשם, המהווה חלק מציבור שלם של עורכי דין, אשר אמונים על שמירת החוק ויישומו, חלה החובה להקפיד הקפדה יתירה על שמירת כבוד המקצוע, כבוד האדם, דרך ארץ והתנהגות הולמת. לפיכך, אין הנאשם יכול לצאת פטור בלא כלום.

27.        לשאלת המידתיות הנגזרת ממכלול הנסיבות של ביצוע העבירות שבהן הורשע הנאשם שני פנים: האחד לחומרה, והשני לקולא.

לפן החומרה יש לזקוף את חומרת מעשיו של הנאשם, אשר אין להקל בהם ראש, העובדה שהיו לנאשם מספר הזדמנויות לחדול ו/או לחזור בו מהתנהגותו וממעשיו ולא ניצלן. כן, יש לזקוף לחובתו את הרשעתו עפ"י הודאתו, הקלון שבמעשיו ואת העובדה שלא הביע חרטה או התנצלות בפני השוטרים בהם עלב, אף לא בשלב מאוחר.

לפן הקולא יש להתחשב במסכת של נסיבות מצטברות, ביניהן מצבו הרפואי של הנאשם אשר הוצג בפנינו ונתמך באסמכתאות רפואיות, העובדה כי הודה בהזדמנות הראשונה במעשיו, הענישה שהוטלה עליו בהליך הפלילי, היעדר הרשעות קודמות ואת החרטה שהביע בפני ביה"ד. כן, נזקפות לזכותו עדות האופי אשר פרשה בפנינו חברתו וכן ההמלצות הרבות וחמות אותן הציג בפני ביה"ד.

אני נוטה להאמין כי הנאשם הפנים את חומרת מעשיו וכי ייזהר בלשונו בעתיד לבוא ולא ינקוט בדרך בה נקט במקרה דנן. לכן, בנסיבות העניין ראוייה נקיטת "מידה של רחמים".

28.        אינני מתעלמת מבקשתו של ב"כ הקובל להחמיר עם הנאשם וקראתי בעיון את הפסיקה אשר צורפה על ידו. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, יש ליתן משקל לנסיבות לקולא שאוזכרו לעיל וליצור את האיזון הראוי בין מעשי הנאשם לבין מטרת הענישה במקרה זה אשר אינה נועדה לסגור בפני הנאשם דלתות לעתיד לבוא. עלינו להותיר צוהר עבור הנאשם אל פני העתיד.

29.        בדומה לעמדת חברי המלומד אב"ד עוה"ד יעקב בויאר, אני מוצאת כי לאחר שקלול כל הנסיבות, יש להשית על הנאשם עונש של השעייה בפועל; אולם, סבורני כי במקרה דנן יהא זה נכון להתחשב בנסיבות לקולא ולהשית על הנאשם עונש אשר, מחד, יבטא את חומרת מעשיו ואת סלידת החברה ולשכת עורכי הדין ממעשים כאלה, כמו גם הצורך בהגנה על האינטרס הציבורי; ומאידך, יבטא את ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של הנאשם, כפי שהובעו לעיל. לכן, די יהא בחמישה חודשי השעיה בפועל מעיסוקו במקצוע עריכת הדין, אשר יחלו מיום מתן החלטה זו.

30.        בהתייחס לשאר העונשים שנגזרו על הנאשם, הנני מצטרפת להחלטת חברי המלומד אב"ד עו"ד בויאר.


                                                                                                                          (_____)

                                                                                                  _____________________

                                                                                                         הדר הקיני, עוה"ד,

                                                                                                                   חב"ד

                                                                                                                      
לנוכח הוראות סעיף 69 א' לחוק לשכת עוה"ד תשכ"א – 1961 אנו מחליטים כדלקמן:

הנאשם יושעה מלשכת עוה"ד לתקופה של 5 חודשים, החל מיום מתן החלטתנו זו, ולתקופה של 10 חודשים נוספים על תנאי למשך תקופה של 3 שנים באשר לעבירות עפ"י סעיף 53 ו – 61 (1) ו – (2) לחוק הלשכה, אשר יסודם באי כיבוד הצד שכנגד, אי כיבוד ביהמ"ש, או נקיטת לשון בוטה, פוגעת ועולבת כלפי מאן דהוא.

בנסיבות העניין ולנוכח העובדה, כי המשיב אינו עובד, לדבריו, מן הראוי לפסוק לחובת המשיב תשלום הוצאות למבקש בסך של 750 ₪, וסכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום.

והודע היום יט' לחודש טבת התש"ע 5 לינואר 2010 במעמד ב"כ מבקש עוה"ד עמוס ויצמן והנאשם.

 

       (_____)                                                         (_____)                                                         (_____)

____________________                           __________________                          __________________

אב"ד יעקב מ. בויאר,                                              חב"ד - הדר הקיני                                      חב"ד איה שריק

          עו"ד                                                                      עו"ד                                                           עו"ד