הנאשם ביקש מבית הדין המשמעתי המחוזי להורות, בין היתר, על קיום כל הדיונים בתיק בדלתיים סגורות עד למתן פסק דין חלוט בקובלנה אשר במסגרת תיק זה. הבקשה הוגשה, לטענת הנאשם, לאור כתבה שפורסמה בעניינו בעיתון גלובס אודות הקובלנה שהוגשה כנגדו.
הנאשם טען, כי פרסום הכתבה הסב לחברת עורכי הדין שבבעלותו נזקים כלכליים כבדים ביותר, ופגע במוניטין של הנאשם ובשמו הטוב, שכן הציג אותו כעבריין המודה בעבירה ומנסה לחסות בצילה של חברת עורכי דין עבריינית, בכדי להמשיך ולבצע עבירות.
הנאשם מבסס את בקשתו על הקבוע בסעיף 65א(ב)(9) לחוק לשכת עורכי הדין תשנ"א -1961 ("החוק"), לפיו רשאי ביה"ד לדון בעניין מסוים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם הדיון בפומבי עלול להביא לפגיעה ממושכת בעניינו של הנאשם העולה על הפגיעה בעניין הציבורי שבפומביות הדיון.
לטענת הנאשם, באיזון בין אינטרס הציבור לקבל דיווח על החלטות לא חלוטות בעניין המותר והאסור בפרסומת של עורכי דין, לבין הנזק הממשי והכבד המוסב לנאשם כתוצאה מהפרסום האמור, ומפרסומים עתידים, ראוי כי יגבר האינטרס של הנאשם למניעת פגיעה בו ובאחר, פגיעה אשר אינה ניתנת לתיקון, אם בסופו של יום יזוכה הנאשם מכל אשמה. הנאשם גם הטיל ספק אם יש לציבור עניין של ממש בהחלטות ביניים או בהחלטות לא חלוטות בעניין בו דנה הקובלנה.
הקובל השיב, כי הנאשם לא הצליח להוכיח קיומה של עילה לסגירת דלתות הדיון, לא הוכיח כל נזק חריג שיגרם לו החורג מנזק שיכול להיגרם לכל נאשם נגדו מוגשת קובלנה עפ"י חוק לשכת עורכי הדין וכלליו.
הקובל הוסיף עוד, כי הכתבה אינה מכפישה, וגם אם הייתה לא ראויה, אין בכך בכדי להקיש על כך שכל דיווח עתידי, לא יהיה ראוי, ומתוך כך להורות על סגירת דלתות הדיון.
הקובל עומד על חשיבות פומביות ההליכים, ועל עניינו של הציבור בפתיחת הדלתות ובפומביות הדיון, דווקא בעניינו של הנאשם, בשל אופיין של העברות המיוחסות לנאשם.
לאחר עיון בבקשה ובנספחיה ובתגובת הקובל, ולאחר שקילת שני האינטרסים המתנגשים בעניין זה, בית הדין הגיע לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה לאיסור פרסום ולקיום דיון בדלתיים סגורות להידחות.
ביה"ד הוסיף וקבע כי אין כל ספק שכל קובלנה המוגשת נגד עו"ד, אינה הליך התורם למוניטין הטוב של הנאשם, ועלולה אף לגרום לנזק כלכלי לנאשם, היה ודבר הגשת הקובלנה, הדיון בה וההחלטות המתקבלות במסגרתה, לרבות החלטות ביניים, יתפרסמו ברבים.
בבש"פ 2484/05 דוד פרי נ' מדינת ישראל, קבעה כב' השופטת ע. ארבל כדלקמן (ס' 4 להחלטה):
"קיים צורך למצוא את שביל הזהב בין שמירה על כבוד האדם ופרטיותו בלי להגביל יתר על המידה את חופש הביטוי וזכות הצבור לקבל מידע מהליכי חקירה ועוד יותר מכך הליכי משפט (דו"ח וינוגרד, עמ' 6). לפיכך, פומביות הדיון הנה בחזקת הכלל אך בצידו חריגים מספר. חריגים אלה מקורם באיזון בין עיקרון פומביות ההליך השיפוטי ובין אינטרסים נוגדים אשר בגינם קיימת הצדקה לאסור את פרסום עצם קיומו של ההליך המשפטי או פרטים מזהים של בעלי הדין. כך, מקום בו פרסום קיומו של ההליך עלול להביא לפגיעה בביטחון המדינה, לפגיעה בקטינים או חסרי ישע ואף לפגיעה במתלונן או בנאשם בביצוע עבירות מין, כנטען במקרה דנן (ראו: סעיף 68(ב) לחוק)."
גם בענייננו, מצא המחוקק לנכון להגביל את העיקרון הכללי של פומביות הדיון של דיוני ביה"ד, למספר מקרים המפורטים בסעיף 65א(ב) לחוק. אמור מעתה - העיקרון הכללי הנוגע לעניין פרסום דיוני בית הדין הינו כי דיונים פומביים פתוחים לקהל הרחב, וניתן לפרסמם ברבים גם באמצעות המדיה לסוגיה.
מקום שעניין מסוים נכנס אל אחד מן המקרים המפורטים בסע' 65 א(ב) לחוק, רשאי ביה"ד כחריג לכלל , להורות על דיון בדלתיים סגורות.
הנאשם תלה את טיעונו לסגירת הדלתיים בקבוע בסע' 65 א (9) לחוק. לדעת בית הדין לא הצליח הנאשם להרים את הנטל המוטל עליו על מנת שבית הדין יורה על חריגה מן הכלל של פומביות הדיון, ולא הצליח להראות כי הכתבה המדוברת גרמה לו או לאחר "פגיעה ממשית בעניינו המקצועי" במידה "העולה על הפגיעה בעניין הציבורי שבפומביות הדיון" – שהינו כאמור העיקרון הכללי המנחה לגבי דיוני ביה"ד.
פרט לאמירות כלליות בדבר נזקים כלכליים כבדים ופגיעה במוניטין, שגרמה הכתבה לנאשם ולשמו הטוב, ולאמירה כאילו "ברור" כי הכתבה מסבה נזקים כלכליים לחברת עורכי הדין, לא הצליח הנאשם להוכיח טענתו זו.
ויותר מכך, הנאשם אף לא ניסה להוכיח איזה נזקים יגרמו לו, היה ובית הדין לא יעתר לבקשתו ויורה על דיון בדלתיים סגורות בעניינו, באופן שעלול להביא לפגיעה ממשית בעניינו – כדרישת החוק, ובאופן העולה על הפגיעה בעניין הציבורי שבפומביות הדיון.
לסיום, בית הדין הדגיש בהחלטתו, כי לציבור באופן כללי, ובמיוחד לציבור עורכי הדין, יש עניין רב בפומביות הדיון בקובלנה הנ"ל, לרבות ובמיוחד, עניין בהחלטות הביניים הניתנות במסגרת הדיון בה, לפיהן יוכל כל אחד מציבור עוה"ד – אם ירצה בכך, לבחור לכלכל את מעשיו והתנהלותו באשר לדרך פרסום עיסוקו.
עוד הוסיף ביה"ד וקבע כפי שאוזכר לעיל, כי חשיבות פומביות הדיון הוכרה בדין ובפסיקה, ולאחרונה בתיקון 32 לחוק לשכת עורכי הדין. אין ספק כי עתה, לאחר תיקון החוק, יודע כל עו"ד כי היה ותוגש קובלנה נגדו מכוח החוק וכלליו, הדיון בעניינו לא יעשה במחשכים אלא חשוף לעיני כל, וחשיפה פומבית זו, לבטח תהווה שיקול במערכת שיקוליו של עו"ד אם לנהוג עפ"י הדין במסגרתו הוא פועל או שמה לחרוג ממנו או אפילו לבחון את גבולותיו. כמובן שהגשת קובלנה נגד עו"ד, אינה חזות הכל, אך לבטח הידיעה כי דיון הפומבי בקובלנה העלולה להיות מוגשת נגד עוה"ד, עשויה לשמש רסן ומחסום מפני מעשים האסורים על פי החוק .
גם זה המנסה לבחון את גבולות הדין החל עליו, ואף לנסות לפרוץ את המסגרת במסגרתה הינו פועל, ראוי כי ידע כי מעשיו עלולים להיות בסיס להגשת קובלנה נגדו עפ"י חוק לשכת עוה"ד, והליכים אלה נגדו עלולים להתפרסם בציבור.
ניתן לסכם כי החלטת ביה"ד מיישמת למעשה את הוראות תיקון 32 לחוק הלשכה לפיו נקבע כי ההליכים המשמעתיים בבתיה"ד של הלשכה יתנהלו ככלל בדלתיים פתוחות וניתן יהיה לפרסמם כמו כל הליך פומבי ועל ציבור עוה"ד להפנים מצב דברים זה הנובע מתיקון החוק.